אנחנו רגילים לומר "הסגנון הוא האדם", אבל המקור קצת יותר מדויק: "הסגנון הוא האדם עצמו". כתב זאת לראשונה המדען הצרפתי ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון, 1788-1707.
למה נזכרתי באימרה המשופשפת הזאת? כי קיבלתי את הדוא"לים הנזעמים, הקוראים לחתום על עצומה היסטרית נגד הרמטכ"ל שהעז לשנות את נוסח ה"יזכור" לחללי צה"ל.
אלה ששולחים את העצומה אלי, כדי שאחתום, אינם טוקבקיסטים נמוכי מצח, אלא אנשים משכילים. אנשים מן היישוב. ומה מצאתי באחד העותקים, שצנח בתיבת הג'ימייל שלי: "נראה שאין גבול לתפלות, עזות המצח וחוסר הטעם. גם הדם כבר לא מספיק אדום!!!!!!!!!!!". על כל סימני הקריאה האלה חתומה תמי.
באותו שרשור כותבת דינה: "אני קראתי בשאט נפש את הידיעה על שינוי נוסח ה'יזכור' לחללי ישראל. את הכאב הזה אפשר וחייבים למחוק ע"י חתימה על העצומה שלהלן". והשולחת דינה האלמונית מבקשת: העבירו אותה לרשימות המכותבים שלכם. את "שאט הנפש" שלה.
חבר נוסף במסדר "שאט הנפש" מציין: "זעזוע אחזני בשינוי הנוסח 'יזכור'. בידינו לשנות כי שלנו הוא", ומבקש לשלוח למשרד הביטחון מכתב של אח שכול, בנוסח "עניין זה פוגע פגיעה אנושה בי ובמאות ואלפי הנופלים ובני משפחותיהם"... פגיעה אנושה. לא פחות.
לא רציתי לעסוק ב"יזכור", שכלל איננו תפילה, ולא רציתי להביע דעה איזה נוסח עדיף, עם אלוהים, אלוקים או עם ישראל. אבל הזדעזעתי וקראתי בשאט נפש, כן, בשאט נפש, את הסגנון שבו מתבטאים מפיצי העצומות.
ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון, מדען צרפתי, היה עורך אנציקלופדיות, חוקר טבע, מתמטיקאי וקוסמולוג. הוא אמר עוד כמה משפטים חכמים, שניתן ללמוד מהם משהו לענייננו. למשל: "המדע היחיד הוא ההכרה בעובדות". ובכן, העובדות: כלל לא ברור אם הרמטכ"ל באמת החליט לשנות נוסח קיים או שכבר מזמן קיימים כמה נוסחים ליזכור. מנסחי העצומה לא בדקו את העובדות. מפיצי העצומה הנלהבים לא קראו גם את המשפט של בופון "מאז ומעולם האדם חשב פחות על הטוב מאשר על הרע".
אני משוכנע, שהגברים בין הכותבים הללו, כשהם שנכנסים לכנסייה, הם מסירים את הכובע. כשהם נכנסים למסגד, חולצים את הנעליים. אבל כשמדובר באלוהים, כותבים בעזות מצח ובחוסר טעם.
