פרקליטות המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום נגד הנער שדקר את חברו הטוב, פיליפ גלר. סעיף האישום - הריגה. המשטרה סברה שיש די ראיות להאשים את הנער הדוקר ברצח, אבל בפרקליטות לא השתכנעו והעדיפן ללכת על בטוח.
קשה לקבוע מי צודק בויכוח הזה בין הפרקליטות למשטרה. לדעת חוקרי המשטרה, העובדה שהדוקר הביא תחילה סכין קטנה וכשחבריו נטלו אותה מידיו רץ להביא סכין גדולה שבה גם דקר, מעידה על כוונה לרצוח. הפרקליטים נחלקו בדעותיהם אולם לבסוף גברה ידם של אלה בפרקליטות שסברו שיתקשו להוכיח כוונה מצד הדוקר להביא למותו של הנדקר.
ועם זאת, בדבר אחד אין ספק. הויכוח הזה, שאיננו נדיר, וההכרעה להסתפק בכתב אישום מרוכך, מכרסמים עוד באמון הציבור במערכת המשפט. צריך להודות כי לא כל האשמה מונחת על כתפי מערכת החוק. אמות המידה להגשת כתב אישום על רצח אינן נהירות תמיד להדיוטות. בעינינו, אזרחים מן השורה, דקירה במהלך תגרה או בתגובה להתגרות אינה שונה מדקירה מתוכננת ומחושבת. הדרישה להוכיח כוונה תחילה להביא למוות איננה נתפסת. כאשר הפרקליטות מגישה אישום על הריגה בלבד נגד אישה שדקרה את שכנתה 16 פעם ולבסוף שיספה את גרונה, ההחלטה מזעזעת ומופרכת. קשה לנו להבין את המניעים לה, בעיקר משום שהפרקליטות לרוב נמנעת מלנמק את החלטותיה.
אבל, חמור מכל הוא הנימוק - שנשמע גם הפעם- שההחלטה להגיש אישום על הריגה נובעת מן החשש של הפרקליטות שהיא תתקשה להגיע להרשעה ברצח בבית המשפט. הנימוק הזה איננו מתקבל על הדעת. פרקליטות טובה אינה נמדדת באחוזי ההרשעה שהיא משיגה. גם אם יחליט בית המשפט שלא לקבל את התביעה על רצח אלא להסתפק בהריגה, שום דבר מכבודה של הפרקליטות ומאמון הציבור בה לא ייגרע. אדרבה, דווקא ההחלטה להסתפק באישום בהריגה מכרסמת באמון הציבור בתביעה.
כמובן, אין כוונת הדברים להאיץ בפרקליטות להחמיר תמיד בכתבי האישום. אבל כאשר מתעורר ויכוח וכאשר דעת הקהל דורשת זאת- החמירו ככל שרק תוכלו. לנאשמים לא ייגרם עוול ואמון הציבור, מנגד, לא יישחק.
