בפרשתנו השבוע, אנו נתקלים בדמויות של מנהיגים שכנראה פסו מן העולם, דמות ומופת לכל מנהיג באשר הוא. משה, אשר מנהיג את העם בדרך לא דרך, נתקל באינספור קשיים, ובנוסף לכך, ממשפחתו הקרובה מעזים לקרוא עליו תיגר, על משה, הצנוע בבני האדם, ולהאשימו לא רק בהאשמות חסרות שחר, אלא בכאלו שאף נוגדות את מעשיו ואופיו. ובהפטרה אנו קוראים את דבריו של שמואל, כאשר הוא נפרד מהעם. גם הוא שבע מרורים מהנהגתו, וכולו מלא אכזבות מהתנהגות עם ישראל. נסקור בקצרה את דבריהם.
משה קבע: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" [במדבר ט"ז, ט"ו].
שמואל הכריז: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם" [שמואל א', י"ב, ג'].
נקיון כפיים למופת. וכי מישהו יכול לסתור את דבריהם? הרי קהל שלם עומד מולם בשעה שדורשים הם, ומספיק אדם אחד שיטיל ספק בדבריהם. אדם אחד, והכל מתהפך. אפס, כי אין אדם כזה, כי לא ייתכן אדם כזה, שכן המנהיגים המוזכרים בפרשה הם מנהיגים שנבחרו על-ידי הקב"ה ולא על-ידי פריימריז או על-ידי עסקות מפוקפקות ודילים שנרקמים בחדרים חשוכים ואפופי עשן סיגריות.
משה ושמואל הם אנשים שרתמו עצמם למשימה הקשה ביותר, של הנהגת עם, עם שטרם גובש, מבולבל, מפונק, שלא יודע מה הוא רוצה; ותוך כך הם ויתרו על חייהם הפרטיים, על חיי משפחה תקינים, ובעיקר ויתרו על כבודם וממונם. כי הם שמו להם למטרה לקדש את שם השם בהנהגת עם ישראל. לא מעטפות כסף, לא עטים יקרים, לא גינוני שרד ולא הוד והדר. מנהיגות לשם מנהיגות. מנהיגות לשם הצלחת עם ישראל ותורתו.
ולא קל הדבר להנהיג את עם ישראל, שכולם חכמים, כולם נבונים וכולם יודעים היטב מה לעשות, איך לעשות ולמה. אך כאשר עושים זאת בשם השם, הדבר מצליח. וכאשר העושר, הכבוד והנהנתנות הם הדגל אותו נושא המנהיג, אזי, כקורח, פוערת האדמה את פיה ובולעת אותו, לנצח. ואם בשם השם הולכים המנהיגים, ביושר ובכבוד, אזי שמם ייזכר לעד כמנהיגים הדגולים של עם ישראל.
יהי רצון שנדע ונזכה כולנו להשכיל לבחור במנהיגים אמיתיים, שטובת עם ישראל ותורתו קודמות לטובתם האישית, ושיצליחו להנהיג אותנו באמונה שלמה.
