אם נלך למקום קרוב ומוכר יחסית, אפילו במשפט קשה לדעת מה יוחלט. אני לא מדברת רק על הלכת אפרופים שהפכה את החוזה לרכיבה טיפולית על סוסים דוהרים, ולא רק על האקטיביזם השיפוטי שהפך את הסבירות להפכפכות החדשה. אלו אפילו העצבים של השופט שגורמים לעורכי דין ומתדיינים לחשוש מלעשות צעד כזה או אחר "כי אולי השופט/ת יתעצבן/תתעצבן". כל ניסיון לקבל החלטה להגיש בקשה כזו או לערער על בקשה כזו, עלול להמטיר עליך "זמזם" לא נעים בדמות הוצאות, ואז אתה יודע שהאלים כועסים. למה בדיוק? אין כללים.
הנגישות לערכאות שנדמית כתלם פשוט, חרוש והגיוני (הרי יש חוקים, פסיקה וכללים פרוצדורלים) הפכה לתלוית מצב רוחו של כבודו, לעיתים, ועניין שכרוך בסיכון שכן אם תעשה משהו לא תקין (גם אם אתה לא בהכרח יודע מה, נניח לערער, כשבית המשפט עמוס ואתה נדחף כמו בתור לאיקאה) - אז 'תחטוף הוצאות'.
האם יש בנמצא דרך לקבוע סטנדרטים אחידים למסע הפתלתל של האזרח אל שער החוק, כך שמסעו של הפרט 'לקבל את יומו' במשפט לא יסתיים (בדרך לא מובנת) ב'חטיפת הוצאות' במקום "יומו"?
השיקול צריך להיות השלכתי וחלוקתי. סיכון הוא סיכון רק אם הוא סיכון עבור מישהו שעבורו הסיכון הוא סיכון. נשמע מורכב? לא בהכרח. "חטיפת הוצאות" עבור אזרח מוחלש ועני יכולה להיות סיכון משכורת חודשית והרעבת הילדים לחודש ("מצטערת ילדים, נכון שהקוטג' הוזל, אבל אין קוטג' השבוע, או אוכל בכלל, כי חטפתי הוצאות") ועבור תאגיד גדול, סוג של ז'יטונים בקזינו.
חברות הביטוח ימשיכו להתעמר בפרט המוחלש בכל מיני ערעורים והליכים, כי ההוצאות שהן יחטפו הן כמו דקדוק חלוש לעור של פיל, לא שכן אם זה הפוך - "הוצאות" עבור האזרח הקטן הן סנוקרת בגרון; אז במקום לזיין לנו את השכל על תורות של "קבלת החלטות", שגם ככה מאשימות אותנו שאם אכלנו את הדגים המסריחים, גורשנו מהעיר ועוד הרביצו לנו, זה רק משום שלא קיבלנו את ה"החלטה הנכונה", יש להטיל את הנטל על הגופים בעלי הכוח להקצות משאבים וליצור השלכות חלוקתיות.
בתי המשפט צריכים להימנע מרפלקס הטלת הוצאות על האזרח הקטן, הנדרש למשפט. נכון שזה ייתן לו מוטיבציה לצעוק חזק יותר, ולעיתים קרובות יותר, וייתכן שהוא ישתעשע לחשוב שבית המשפט זה סוג של כיכר תחריר ועוד נותנים פה צדק במחיר נמוך מקוטג' אחרי ה"פייסבוקיאדה". אבל שוט ההוצאות יהפוך את בית המשפט להיכל הצדק של בעלי הכיס העמוק והתשובה (וגם העופר, והשטראוס, ושאר מרעין-עשירין-בישין), והעניים יעדיפו לא להמר על הקוטג' (שעכשיו הוא מה-זה זול), מאשר לבקש את הצדק ולאבד את הקוטג'.
