חרף כל התקוות לשחרורו הקרוב של גלעד שליט, נראה שהחמאס ימשיך להחזיק בו כקלף-מיקוח עוד לאורך זמן. צריך לזכור שאל מול מדינה שלמה, הלוקחת ללב את שביו ושעוצרת נשימתה על מר-גורלו, ניצב ארגון-טרור חסר סנטימנטים. ככל שהוא מעורר אצלה פלצות, מתברר יותר ויותר שהחרדה והזעם שהיא מפגינה כלפיו, רק משחקים לידיו ומעצימים ביתר-שאת את קשיחותו.
מי שמצפה, עדיין, לאות-חיים מן החייל השבוי, עלול מהר מאוד להתבדות. אחרי ככלות הכל, הטקטיקה של החמאס היא לשמור בשטח על כמה שיותר ערפול. בערפל שכזה אין שום סיכוי שפעולת-מחאה כלשהי תהיה זו שתרשים אותו: לא ישיבה מופגנת בצינוק, ולא איום חוזר ונשנה על החמרת תנאי המחבלים הכלואים. אפילו מבצע-שחרור צבאי, לו נערך, לא יהיה בו כדי להזיז את ארגון הטרור הרצחני מצפעוניותו. על אחת כמה וכמה כשהנסתר רב על הנגלה וכשמקום-הימצאו של שליט לוט יותר ויותר בערפל. אקט שכזה רק עלול להזיק ולהעצים את שפיכות הדמים בין שני הצדדים היריבים.
מחושך לאור
חמש שנים לאחר היעלמו, מצויה רק דרך אחת במצב הנתון כדי להוציא את גלעד מן החושך אל האור. לדאבון הלב היא כרוכה בחריקת-שיניים, בבליעת גלולה נגד בחילה, ובהיענות אמיצה לתביעת החמאס: לשחרר את כל המחבלים הכלואים בישראל, ובכללם גם את אלה עם דם על הידיים.
במוקדם או במאוחר זו תהיה, מן הסתם, הדרך היחידה לפדות את החייל משביו. מלבד קומץ קיצונים, המשחקים, מן הסתם, לידי האויב, דוגלים בה יקירי מערכת הביטחון הישראלית, ובהם ראשי שב"כ, מוסד וצה"ל. אלה בוודאי שאינם חשודים בהפקרת ביטחונה של המדינה, שהרי מי כמותם חרד לגורלה.
כאן גם המקום להסיר את הכובע בפני אישה אמיצה כמו מצדה זאבי, שאינה בוחלת, אפילו לרגע, בשחרורו של רב המרצחים שנידון לשני מאסרי עולם על שקטל את חיי אביה. שאפו אף ל
מיקי גולדווסר, אישה אמיצה לא פחות, שחיי בנה נקטלו בידי המחבלים. ולא שכחנו את
תמי ארד, אלמנתו של הנווט המיתולוגי, שנאלץ לשלם בחייו רק משום שישראל מיאנה להיכנע לסחטנותם של בני עוולה.
יש רגעים שבהם נדרשת מדינה להתייצב בקומה זקופה מאחורי אתגרים חסרי פופוליסטיקה. רגע שכזה, לדאבון הלב, כרוך עכשיו בעסקה מבחילה, אך גורלית, לשחרורו של גלעד שליט. הדעת נותנת שישראל היא מדינה חזקה דיה כדי שתוכל לעמוד בה, גם אם ברגע זה נגזר עליה ללכת בעטייה לקנוסה.
