שנאת ישראל האנטישמית היא מחלת נפש קולקטיבית הרובצת בראש וראשונה במעמקי הנפש הנוצרית ולעיתים מתפרצת ותוקפת אומות ואף תרבויות שלמות. על כתפיו של יהודי אחד, ג'ונתן פולארד, הוטלה המעמסה הכבדה לשאת לבדו ולספוג בעצם חייו, בגופו ובנפשו, את האנטישמיות הבזויה והמלוכלכת החבויה היטב בלא-מודע הקולקטיבי של תת-התרבות האמריקנית, אנטישמיות בזויה ומלוכלכת שיובאה לאמריקה מאירופה הנוצרית והחשוכה ע"י אבות-אבותיהם של האמריקנים בני דורנו שעדיין לא נגמלו ממנה.
סיפורו של ג'ונתן פולארד הוא אם-כן תמצית סיפורה של האנטישמיות האמריקאנת המזוקקת היטב ואשר מזוקקת ממנה אין. ארה"ב של אמריקה מתדמה להיות 'ידידת' ישראל ואולם ידידות היא ערך נשגב השמור ליחסים בין אדם לאדם. משום שישראל הוא עם הנמצא מבחינה מוסרית במדרגת אדם, אדם גדול, היסטורי, אכן יש בינינו ההולכים שולל ומתפתים לכנות את ארה"ב 'ידידתנו הגדולה'.
אולם מסתבר כי בין מדינות אין דבר שכזה הנקרא 'ידידות' אלא לכל היותר ישנם אינטרסים משותפים ולעיתים גם ערכים קרובים במהותם. אם ארה"ב הייתה באמת מדינה ידידה של ישראל, אם ארה"ב הייתה מתעלה ומקדימה את זמנה ועם זאת מסוגלת לאיזו ידידות שמעבר לאינטרסים משותפים, פולארד היה משוחרר לפני שנים רבות.
והנה, יותר מ-25 שנה כבר נמק פולארד במרתפי הכלא האמריקני. אסירים אחרים, רוסים בעיקר, שאף הם הואשמו כפולארד בריגול חמור נגד ארה"ב ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות, שוחררו כבר מזמן מהכלא האמריקני ושולחו לארצותיהם בעסקת חילופי אסירים כזו או אחרת. אבל לא פולארד. אז למה לא בעצם? מדוע פולארד אינו משוחרר? ועתה הגיעו הדברים לשיא חדש: מדוע נמנע ממנו לבקר ולסעוד את אביו הגוסס על ערש הדווי? מדוע נאסר עליו בהמשך וכמחווה אנושית להשתתף בלוויית אביו? היכן ה'ידידות'? לאן נעלמה טיפת ההומאניות האחרונה?
אין זאת כי-אם אנטישמיות צרופה ומזוקקת היטב-היטב. פולארד הוא יהודי אשר כקצין במודיעין האמריקני פעל על-פי צו מצפונו, העביר מידע חיוני למפעיליו הישראלים ושירת את האינטרס של מדינת היהודים, ככל הנראה מבלי לפגוע כלל באינטרס האמריקני. היחס המחמיר והנוקשה כלפיו מאז שנתפס ועד היום, אינו מלמד על חומרת מעשיו דווקא אלא נובע אך ובלבד ממוצאו היהודי, מהיותו יהודי גאה ומכך שפעל לטובת מדינת ישראל.
ניתן לומר כי יחסה של ארה"ב לפולארד גרוע בהרבה מיחס החמאס לגלעד שליט. ככלות הכל, החמאס הוא אויב ניאו-נאצי גלוי ומוצהר השואף לחסל את מדינת ישראל. לפיכך, יחסו המחפיר והמקומם לגלעד שליט, מניעת הזכויות הבסיסיות השמורות לכל שבוי לפי האמנות הבינלאומיות, מניעת ההתכתבות עם המשפחה ושלילת הביקורים אצלו אפילו מגופים בינלאומיים כדוגמת הצלב האדום, כל זה מקומם ומרתיח את הדם אך איכשהו מתקבל על הדעת בהתחשב בעובדה שמדובר בארגון טרור.
ואולם ארה"ב מתדמה להיות מדינה 'ידידה' ולכן מצופה ממנה לנהוג אחרת ולו רק בשל הערכים והאינטרסים המשותפים ועם זאת לשחרר את ג'ונתן פולארד מכלאו לאחר ריצוי מלא של מאסר עולם לאורך יותר מ-25 שנה. מספיק זה מספיק ומי שלא מסתפק במה שמספיק, שום דבר לא יספיק לו.
הנה כי כן, פולארד אינו משוחרר לא מפני שלא נענש דיו ולא ישב מספיק בכלא וגם לא מפני החשש האמריקני שישוב לסורו, אלהים ירחם, וידליף שוב מידע וסודות לישראל לאחר שני עשורים וחצי של ניתוק ממערכת המודיעין האמריקנית... פולארד אינו משוחרר, פולארד אינו רשאי לצאת לכמה שעות להיפרד מאביו ופולארד מנוע מלהשתתף בלוויית אביו משום שפולארד מנקז אליו את כל תת-זרמי זוהמת המעמקים של האנטישמיות והשנאה הנוצרית-אמריקנית הפונדמנטלית, הבסיסית והיסודנית, ליהודים ולמדינת ישראל.
אנטישמיות ושנאה תהומית הקיימים בעיקר במערכות השלטון בארה"ב ופחות בקרב הציבור הרחב. אכן, יחסם האנטישמי של הפושטאקים מהבית הלבן לפולארד בפרט מבטא למעשה ומלמד על יחסם לישראל וליהודים בכלל. כל השאר אינו אלא אינטרסים.
