קורבן השלום הראשון

היום, יום שישי, יתאחד שוב התאריך העברי כ"ט סיוון עם התאריך הלועזי 30 ביוני, ויחזור לזהות של לפני 87 שנה בדיוק. אז, באותו תאריך מאוחד, התבצע הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל, בידי אנשי "ההגנה". יותר מ-60 שנה שיקרו ראשי הציונות וטענו שהנרצח מצא את מותו על רקע אחר, ואין שורות אלה סובלות את ההכפשות. בשנת 1985 הופיע בטלוויזיה אברהם תהומי, כבן 90, מאנשי ה"הגנה" דאז ולימים מפקד "הגנה ב'" (שממנה צמח האצ"ל), ושיחזר מגלותו בהונג-קונג את הרגעים שבהם הוא וחברו ירו בדם קר ברב והפרופסור יעקב ישראל דה-האן, דקות מספר לאחר תפילת "מעריב" בבית החולים "שערי צדק" בירושלים (שאז שכן ברחוב יפו). הרוצחים נמלטו אל ביתה של ינאית בן צבי, בשכונת "העורפלים" הסמוכה. לא לחינם נרצח הרב דה-האן. האיש היה אבן נגף פוליטית, שעמד - למחרת היום ממש - לשנות את המהלכים הציוניים ואת ההיסטוריה. מ-1918 הפכו הציונים לגורם המרכזי בחיי היהודים, בכיוון הרצליאני: הבאת מהגרים יהודים מאירופה לא"י, והפיכתה למושבה אימפריאליסטית לבנה במזה"ת. גם "רבנות" מטעם נבנתה לשם כך, ובראשה הועמד הרב יצחק קוק. ראשי הציבור החרדי והספרדי הוזזו לצל. הצהרת בלפור נתנה לכך גושפנקה, ומנגד החלו הערבים להתקומם. ב-1919 הגיע לא"י פרופסור דה-האן כאיש "המזרחי", ציוני לאומני. עד מהרה הבין כי דת יהודית ולאומנות אינן הולכות יחד, והפך לחרדי. דה-האן - סופר, משורר ומדינאי בהולנד מולדתו, החל בשינוי המצב הפוליטי, והנחה את החרדים התמימים לדיפלומטיה עם האומה הבריטית, ועם כוחות שלום יהודיים אחרים כ-פק"פ הקומוניסטית ו"ברית שלום". דה-האן בנה אז את מחנה השלום הרחב ביותר מבחינה רעיונית, ועד היום לא קם כמותו בישראל. ב-23.6.1923 הובילו המגעים לפגישה היסטורית ראשונה בין הנציגות הערבית ל"עדה החרדית" (אז גם אגו"י נכללה בה), בירדן. מהצד הערבי השתתפו האמיר חוסיין - מלך חיגאז', בניו האמיר עבדאללה (לימים מלך ירדן) והשריף פייסל (לימים מלך עירק), והמופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני. מהצד החרדי נכחו הרב יוסף חיים זוננפלד - רבם של החרדים בא"י, דה-האן, והרבנים שלמה יונגרייז ואברהם יפה. בסיום הפגישה הוסכם שהצדדים יפעלו לבטל את הצהרת בלפור, הערבים לא יתנגדו להתיישבות חרדית בעבר הירדן, ושני הצדדים יחסמו את ההשפעה התרבותית המערבית. לציונים נודע מההסכם לאחר שחיים ויצמן רצה להגיע להסדר עם הערבים, והאחרונים טענו שהם מחויבים להסכם עם החרדים וכוחות השלום היהודיים האחרים. אז החלה הסתה ציונית. בן ישי, עורך ה"משמר", טען כי דה-האן הוא בוגד שדינו מוות. לציונים נודע שב-1.7.1924 ימריא דה-האן ללונדון, ובשם החרדים וכוחות השלום היהודיים האחרים יפעל לביטול הצהרת בלפור. לכן, יום קודם לכן, ב-30.6.1924, רצחו את דה-האן, ופתחו במרחץ הדמים שממנו אנחנו סובלים עד היום. הגיע הזמן שמספידי קורבנות הטרור יספידו גם את קורבן הטרור הזה, ראש וראשון לגיבורי השלום, שבני עוולה רצחוהו. מאז, כל שנה חלק גדול מהעיתונות החרדית חושף את ההיסטוריה המרה שבה נרצח דה-האן ומקונן עליו, אך במקום לאמץ את מורשת השלום שלו - חוזרים אותם עיתונים למורשת של רוצחי דה-האן - למורשת הלאומנות, המלחמה, הכיבוש, ומחיר הדמים שבעטיים. בטוחני שאם דה-האן היה חי היום, ומטיף לחצי בלבד מפועלו דאז - אותם לבלרים חרדים דהיום היו מסיתים גם הם נגדו ומתירים את דמו. יהי זכרו של דה-האן ברוך, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.