מעשיה דמיונית, חלקה סוריאליסטית, חלקה מוטרפת, לוקחת את הצופים להתרחשות הזויה. נסיך קפריזי המתאהב בנערה עניה ולא מפותחת. מתעוררת סערה בארמון. חילופי הרגשות הסוערים בלב כולם הם מוקד הדרמה שכתב ויטולד גומברוביץ' ב"הנסיכה איבון", אותה ביים השחקן משה איבגי בנסיונו כבימאי בתיאטרון גשר. כשגומברוביץ' כתב את "איבונה" ב-1934, היטלר כבר שלט בגרמניה (כשעלה לשלטון באופן דמוקרטי..), והיה בעיצומן של ההכנות לכבוש את אירופה והעולם. פולניה הרעועה, ששכחה כבר את ימי זוהרה במאה ה-15 כאימפריה החשובה באירופה ושלטת על רוסיה, הייתה הנתח הראשון בעוגה שהיטלר התתכוון לנגוס. זאת - בגלל התפוררותה ומצבה הירוד. האצולה המנופחת, אותה מדגים המחזאי על כל חולשותיה וחסרונותיה, חיה בבועה. הצביעות חוגגת, וסבל העם נוגע לאצולה כקליפת השום. על-רקע זה מתפתח הרומן המלווה בסלידה עד שנאה של הנסיך (אלון פרידמן) לנערה בוהה ותוהה (דאנה איבגי המכמירה), שכמעט ואינה מדברת, אך מהווה עבורו אלמנט של מרידה באמו, המלכה השתלטנית ומלאת הפוזות (אפרת בן צור, שמדהימה בהופעתה ומשחקה המוחצים ובשירתה), ובאביו המלך (מיקי לאון הנהדר כרגיל, מלא אדנות כפי שהפגין כיסון ב"מדיאה", יצרים והתפרצויות). המזימות בארמון לחיסול הכלה מדליקות להבה שלא תכבה. התנהלות העניינים במחזה עוברת מקיצוניות לקיצוניות, תוך הדגשת הצביעות כאחד המרכיבים החשובים ביותר לפולנים. רצונו של המחבר להדהים, כדי לא לגרום לפיהוק, מביא אותו "לכתוב שטויות בשרשרת של הגיון בלתי נמנע - במידה רבה מכאן נובע האימפולס שלהן" כדבריו בספרו "צוואה” מ-1990. השחקנים בהצגה כולם משובחים, ונציין גם את דניאל צ'רניש המקסים כ"סיריל", ז'יל בן דוד כשר החצר, אלכסנדר סנדרוביץ' כ"ציפריאן", וסבטלנה דמידוב כדודתה של איבון. המוזיקה של אבי בנימין היוותה חלק מהמתרחש ומהאווירה, התפאורה המיוחדת גם אם מינימליסטית, אך עם כל הטריקים שיבגני אריה השאיר את חותמו על יוצרה - מיכאל קרמנקו, תרגומו של רועי חן, ועיצוב תלבושות מהודר ויפה של ענבל שוקי ואילנה גאנם-אבירם - תרמו לאווירה החלומית-ההזויה, ואיפשרו לשחקנים לעשות בתוך עלילה קצרה מהפכים ותהפוכות רגשיות. כפיו שהמחזאי הגדיר במילותיו: "היצירות שלי לא מובנות לרבים, פשוט מכיוון שלא נכתבו עבורם". לכן, מי שתיאטרון עבורו הוא קסם מלאכותי דרכו ניתן לראות את האמיתות - ייהנה מההצגה.