ג'ו מקיין, אחיו של הסנאטור מקיין צוטט כך: "יש עכשיו הרבה דאגות שצצו בתקשורת - 'האם ישראל יכולה לשרוד?' אל דאגה. זה קשור למשהו שהפלשתינים, הערבים, ואולי רוב האמריקנים אינם מבינים - היהודים לעולם לא ילכו בשקט שוב. לעולם לא. ואם העולם לא יבין זאת, אז מיליוני ערבים הולכים למות. זה פשוט כך". זו מסקנה משמעותית מאוד ואמיתית מאוד מאוד.
בהמשך למסקנה זו, למדתי ממאמריו של פרופסור ישראל אומן, שמערכת היחסים המדינית בין ישראל לערבים מתנהלת לפי עקרונות פרדוקס הסחטן. הערבים מציגים בכל משא-ומתן עמדות פתיחה נוקשות ובלתי סבירות. הם משדרים ביטחון ואמונה בדרישותיהם, ומצהירים קבל עם ועדה כי לעולם לא יוותרו על הדרישות הללו. כך ישראל נכנסת למצב של אכיפה אסטרטגית ונאלצת להיכנע לסחטנות מתוך תפיסה שאם לא תיכנע תצא מהמשא-ומתן ללא תוצאות.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא המשא-ומתן עם אש"ף/חמאס. ארגוני המחבלים הללו הבהירו מראש שלא יוותרו לעולם על-אף מילימטר מיהודה ושומרון ועזה. ולמעשה, אף לא על גרגר אדמה אחד מכל ישראל. בפרט ממדינת תל אביב וסביבותיה. הצד הישראלי, החפץ כל כך בהסכם שלום, הפנים לבסוף את עמדת אש"ף/חמאס, והיום בשיח הציבורי הישראלי נצרב בתודעה שנקודת הפתיחה למשא-ומתן עתידי עם אש"ף חייב לכלול נסיגה מלאה מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינית נוספת על זו שבירדן, למרות החשיבות האסטרטגית הקריטית שיש ליש"ע בהבטחת גבולות ברי הגנה לישראל.
לפי תורת המשחקים, אלה הם השינויים התפיסתיים שמדינת ישראל חייבת לעבור על-מנת לשפר את מעמדה במשחק המשא-ומתן עם הערבים, ולנצח במאבק המדיני בטווח הארוך:
- נכונות לוותר על הסכם שלום - התפיסה המדינית הישראלית מבוססת על ההנחה השגויה שחייבים להגיע להסכם עם הערבים בכל מחיר, שכן מצב של העדר הסכם הוא בלתי נסבל. ישראל שבויה ב"פרדוקס הסחטן", שכן התנהגותה מבוססת על התפיסה שלפיה היא מוכרחה לצאת עם הסכם שלום. חוסר הנכונות הנפשית של החברה הישראלית התל אביבית לקבל את האפשרות שאולי תיאלץ לחיות בסכסוך בלתי פתור וללא הסכם שלום, גורמת לה בהכרח להיכנע לסחטנות ולצאת מהמלחמה המדינית בהישגים מזעריים, ובעיקר בבושת פנים וכמפסידה. מדינת ישראל מנהלת את משאיה ומתניה מתוך עמדה נפשית שנכפתה עליה על-ידי מיעוט פוסט ציוני ואנטי יהודי, השולט בגל"צ ובתקשורת ההמונים, עמדה שאינה מאפשרת לה לדחות הצעות שאינן מתאימות לאינטרסים שלה.
- התחשבות ב"משחקים חוזרים" - לפי תורת המשחקים, יש להתייחס לסיטואציה חד פעמית באופן שונה לחלוטין מאשר לסיטואציה החוזרת על עצמה מספר פעמים, שכן במשחק החוזר על עצמו לאורך זמן, נוצר איזון אסטרטגי הגורם באופן פרדוכסלי לשיתוף פעולה בין צדדים יריבים. שיתוף פעולה כזה מתרחש כאשר הצדדים מבינים שהמשחק יחזור על עצמו פעמים רבות, ולכן עליהם לשקול מה תהיה השפעת מהלכים שיבוצעו בהווה על המשחקים בעתיד, כאשר הפחד מהפסד עתידי מהווה גורם מאזן. ישראל מתייחסת למלחמה באיסלמיזם הערבי כמשחק חד פעמי, ומתנהגת על-פי תפיסה שגויה ומסוכנת מאוד. אילו לחלופין הייתה מודיעה לאש"ף/חמאס שלא תוותר על לב ארצה ועל גבולות ברי הגנה ועל זהותה כמדינה יהודית גם במחיר מלחמה, הייתה משנה את תוצאת המשחק לאורך זמן. אומנם סביר מאוד שבמשא-ומתן הנוכחי ישראל תצא ללא הסכם שלום, אך אם היריבים ייקלעו לסיטואציה דומה בעתיד, הערבים יכירו ברצינות ישראל וייאלצו להגיע עמה לפשרה. באותו האופן חייבת ישראל לפעול מתוך סבלנות וראייה לטווח ארוך, גם במחיר של ויתור על הסכם והמשך מצב הלוחמה, וזאת על-מנת לשפר את עמדתה במשאים ומתנים עתידיים.
- אמונה בעמדותיך - אלמנט נוסף היוצר את מלכודת "פרדוקס הסחטן" הוא הביטחון המוחלט של צד אחד בעמדותיו, במקרה הזה של אש"ף/חמאס. הביטחון המלא יוצר שכנוע פנימי בצדקת עמדות אלו, ובשלב השני הוא משכנע גם את היריב בצדקתן. התוצאה הישירה מכך היא רצונו של היריב להגיע לפשרה גם במחיר כניעה בלתי רציונאלית והתרחקות מוחלטת מעמדות הפתיחה שלו. נפולת נמושות ידוענים וידועניות טוענים שחייבים לסגת מיש"ע במסגרת הסדר שלום, מכיוון שמבחינת הערבים מדובר באדמה "קדושה" להם ובחזונם למדינה פלשתינית וממילא הם לא יוותרו לעולם. אכן, הערבים שכנעו את עצמם שמדובר באדמה "קדושה" להם ושמדינה פלשתינית אחת מים לים היא חזונם, ולאחר מכן הם שכנעו גם אותנו בכך. השכנוע הפנימי העמוק של הערבים גורם לנו להיכנע לתכתיבים שלהם. מצב זה ייפתר רק אם נשכנע את עצמנו בצדקת עמדותינו. רק אמונה מלאה בדרישותינו תצליח לשכנע גם את היריב הערבי להתחשב בעמדותינו.
לעת עתה, מדינת ישראל עדיין משחקת לידי אויביה. ככל משחק, גם במשחק הערבי - ישראלי קיימים אינטרסים היוצרים את מסגרת משחק הדמים הזה ואת חוקיו. לצערנו, מדינת ישראל מתעלמת מעקרונות בסיסיים העולים מתורת המשחקים. אם תשכיל מדינת ישראל לפעול לפי עקרונות אלו, מעמדה המדיני וממילא הביטחוני ישתפרו באופן ניכר. יותר מכך, מדינת ישראל תנצח. אם לא בהסכמה עם האויב, בטווח הנראה לעין, אזיי במלחמה בה יושמד האויב, מה שיחייב את האוייב לשבת לשולחן הדיונים כשתנאיו יהיו תנאי כניעה והכרעה אסטרטגית כוללת וגורפת.
הכרעתו של האיסלאמיזם בישראל, במזרח התיכון, ובעולם כולו, היא ברירת חיים. אין לעולם המוסרי ברירה אלא להכרית את הברבריות, את הרשעה, ואת ציר הרשע, כפי שהכריע את הקומוניזם, ואת הפשיזם האירופי. ההכרעה הזו תיעשה הן בציר המדיני הפוליטי כמיטב מסקנותיה של תורת המשחקים, והן בציר הצבאי ביטחוני כמיטב מסורתה של המלחמה ברשעה. ואנחנו ננצח.
השלום האמיתי יושג. אך מחירו חייב להיות שבירת קרני רשעים. אנו חייבים לשחרר את האיסלאם מרשעותו הבאה לידי ביטוי באיסלמיזם. המוני הערבים והמוסלמים בעולם, יזכו גם הם לחיים של שלום, לכשיוסר הגידול הממאיר האיסלאמיסטי. החיים ביחד יהיו הרבה יותר מופלאים ומאירים כשיוכרעו הקנאים האיסלאמיים. כשייכחדו האיזמים כולם. תצמח אז אמונה טהורה וזכה של אהבה ואחווה עולמית, על יסודותיה של תורת ישראל ונביאיה. הקץ המגולה קרב ואנו נמצאים בשעת ההכרעה. זו העת להכריע לצד מי אתה. בחר בצד הקדושה והאמונה בקדוש ברוך הוא כי זו הבחירה בחיים. בחר בגבורה יהודית מתוך קדושה וזו תשוב להיות מיגדלור לעולם המוסרי כולו.
