קיצוני השמאל מחזיקים בדעה קדומה הזויה ומנותקת מהמציאות, לפיה פתרון הסכסוך הוא אינטרס ישראלי קיומי, כאילו קביעה זו היא בגדר אקסיומה שאינה טעונה הוכחה, ומנקודת מוצא זו בונים תילי-תילים של מענות ומסקנות.
כמובן שכל תורת השמאל דינה לקרוס ככלי הדומינו הקורסים זה בעטיו של זה, לאור הישענותה של תורה זו על בסיס רעוע, לפיו, פתרון הסכסוך הוא אינטרס ישראלי קיומי.
לא קשה להוכיח כי קביעה זו אינה נכונה. פתרון הסכסוך אינו הכרחי מבחינתה של מדינת ישראל, הוא אינטרס מובהק של כנופיות הטרור. אלא שפתרון הסכסוך מסיר את התשתית של כנופיות אלו שכן לא תהיה להן תעסוקה במקצוע עליו הן אמונות - ללא טרור. לאמור, יש כאן סתירה פנימית שמונעת פתרון לסכסוך, ולפיכך - פתרון הסכסוך לא ייכון לא עכשיו, וגם לא אחר כך.
מדוע הפתרון הוא מטרה אליה צריכים (ולא יכולים) לשאוף הפלשתינים, ולא מדינת ישראל? - פשוט מאוד: בסכסוך בין שני צדדים, הצד החלש ישאף לסיומו וברור כאן כשמש מי הצד החלש, למרות ריבוי אנשיו, למרות ריבוי המדינות המזדהות עמו ותומכות בו.
בעידן המודרני, אפשר שמדינה אחת קטנה במניין אוכלוסייתה ובשטחה תגבר על מדינה אחרת, גדולה ממנה, דבר שהיה יותר נדיר בטרם פיתוח כלי הנשק על בסיס מדעי על כל הכרוך בכך.
יש מדינה שבה עשרות מיליוני אזרחים עניים מרודים נשלטים על-ידי שלטון עריץ השולל מהם זכויות יסוד, ולצדה מדינה אחרת, עם שטח ומספר אוכלוסין קטנים פי 10 ויותר, אך בה מתקיימת דמוקרטיה, המדע והכלכלה מתפתחים בקצב הגבוה בעולם, והפער בינה לבין המדינה האחרת הולך ועולה עם חלוף הזמן. לא קשה להבין היכן מדינת ישראל - והיכן מדינת אויב תומכת טרור שמפקדות כנופיות הטרור פועלות משטחה ומגובות על-ידי שלטונה.
והשאלה הניצחת של קיצוני השמאל היא - אז אין תקווה לימין, כי לנצח תאכל חרב? - התשובה היא לא, יש תקווה. כן, לנצח תאכל חרב.
