ספרו של ויקטור הוגו, "עלובי החיים" עוסק בקורותיו של ז'ן ולז'ן, אשר עקב גניבת כיכר לחם ישב בכלא למשך 19 שנה. בצאתו - נדחה בכל מקום, עד שההגמון הטוב ארחו. מריר ומלא חשדנות, גונב ולז'ן את כפיות הכסף, מתוך ידיעה כי הוא לבדו בעולם, ואיש לא יציידו לדרכו. כהוא מובל על-ידי המשטרה כגנב אל בית ההגמון, חש ההגמון להביא לו את פמוטי הכסף, אותם "שכח ולז'ן לקחת".
ולז'ן, אשר נרדף שנים על לא עוול בכפו, ומצפה לשוב אל בית הכלא, זוכה לראשונה בחייו בחסד הצדק, הרחמים, החמלה והתיקון, במקום בשורת הדין. בכיו המשחרר באותם רגעים מסמל את התפנית שעבר, מאדם מריר וחשדן, לאדם אשר מבקש למנף את העוול שעבר לטובת תיקון עולם. בזהות בדויה הוא הופך לראש עיר שפועל בלא לאות למען תושביה. אולם, משנודע לו כי בעיר אחרת נחשד אדם אחר כי הוא "ז'ן ולז'ן", הוא ממהר לרכב על סוסיו בקור, בלילה, וזאת בכדי להגיע עם שחר לאותה עיר - הכל בכדי להוביל לשחרורו של אותו חף אומלל. בכך דן עצמו לישיבה בכלא, חרף העובדה שיכול היה להמשיך ליהנות ממנעמי החיים וממעמדו כראש עיר.
בהמשך הסיפור ממשיך ולז'ן ליטות חסד, ולתקן עוולות, כאשר נוטל חסות על קוז'ט, ביתה של פנטין אשר בלא משים הוביל לפיטוריה, ולאחר מכן - למותה מדלקת ריאות.
העלילה כולה מתאפיינת במתח בין החסד המאפיין את ולז'ן (כמקבלו וכנותנו) לעומת הפורמליזם המשפטי המאפיין את ז'בר, אשר כל מעייניו נתונות, לאורך כל הסיפור, לתפיסת ולז'ן, ה"פושע", תוך התעלמות מן הנסיבות הבלתי צודקות של כליאתו, מלכתחילה. אחד מרגעי השיא של הסיפור הינו התאבדותו של ז'בר בקפיצה לנהר הסן, לאחר שהבין כי טעה.
ספרו של הוגו ממחיש את הפערים בין משפט לצדק, ואת חסרונותיה של השיטה האדברסרית שבה המשטרה מבקשת "להרשיע נאשמים" בכל מחיר, גם מפן נוסף: השיטה האדברסרית רואה בכל טענה שלא הוכחשה בכתב ההגנה/תשובה לכתב האישום, כאילו הנאשם/נתבע הודה בה.
פרקטיקה קלוקלת זו הרסנית וחבלנית ככל שהדבר נוגע לתכליותיו של ההליך המשפטי - עשיית צדק והשבת האיזון שהופר על-ידי העוולה/עבירה, על-כנו. כך מוצאות עצמן קורבנות עבירות מין מושמצות על-ידי נאשמים באונס, מכוח כללי השיטה, וזאת כאשר הן מחפשות חרטה, תיקון והודאה; וכך מוצאים עצמם נפגעי עוולות - בעיקר ככל שהדבר נוגע לנזק רגשי ולא ממוני (אשר כיום מתפתח במשפט המקובל) - אל מול כתבי הגנה שבהם הנתבע "מכחיש מכל וכל" "ובאופן גורף" "את האמור בכתב התביעה" "לחלופין/במצטבר/ובהקשרם ובהדבקם של הדברים".
השיטה האדברסרית מענישה, למעשה, את מי שהודה (זו קרויה "הודאת בעל דין" אשר לעיתים מאריכה את תקופת ההתיישנות), ומתגמלת את מי ש"הכחיש" (אז נטל ההוכחה נופל על שכמי התובע, וככל שמדובר באנשים פשוטים אשר נדרסו ע"י גופים גדולים, הם לא חשבו בזמן התרחש העוולה לתעד את הדברים).
השיטה האדברסרית הכוחנית משעבדת את שני הצדדים - הנאשם/נתבע כמו גם התובע/מאשים, כשהיא יוצרת כללי משחק המעודדים כל צעד להתבצר בעמדותיו. יתכן שעליה ללמוד משהו מז'ן ולז'ן.
