חברון - מאז ועד היום

600 תושבי חברון הצליחו לקבוע הסדרים ששינו לבלי הכר את אופייה של חברון. ההשפלה והתסכול המתמשך אותם חשים 160,000 תושבי העיר הערבים, הם חבית חומר נפץ שעלולה להתפרץ בכל רגע ולהבעיר את האזור כולו. המתח שברירי, ונראה לעין לכל מבקר ומזדמן. זוהי חברון של קיץ 2011. מדכאת, נטולת תקווה, מסוגרת, מתגוננת מפני עצמה, שקיצוניים מכתיבים את מדיניותה. חברון היא סמל הדוהר אל המדינה הדו-לאומית וגורר אחריו את ישראל השפויה, השוחרת שלום, אל המציאות של חיסול החלום הציוני של המדינה היהודית. המציאות אליה הגענו בחברון נותנת רושם שאנו קרובים לכך. הנחישות, האמונה וההקרבה של התושבים למנוע כל שינוי, אפילו במחיר של מלחמת אזרחים, נאמרות ללא סייג. אני מאמין בזכותנו על הארץ. יש לי רגשות היסטוריים לחברון היהודית. אולם למען העתיד והביטחון, כורח ההפרדה הוא בלתי נמנע. הכוח כובש הכל, אמר בשעתו אברהם לינקולן, אבל נצחונותיו קצרי-ימים.

הרב דוב ליאור, רבה של קריית ארבע, דיבר בדרשתו בזכות הטרנספר ובעד הכרה בזכות השיבה של הפלשתינים. לא לכאן חלילה אלא ל"חצי האי ערב". הוא דיבר בגלוי על הצורך בעידוד הגירת ערבים על-ידי הקשחת תנאי חייהם. דומה כי בכל נאומיו הוא מוליך אל קדושת הארץ, עד שנדמה שהכל בטל ואין לעסוק בערכים תורניים אחרים של קדושת החיים ואהבת האדם.

רחוב השוהדא המרכזי בחברון נראה בשבת אחרי הצהריים כאזור טיילת מבוצר המותר לעשרות יהודים העוברים בו ואסור בהחלט למעבר ערבים. מאות חנויות המצויות בו וברחובותיו הצדדיים סגורות זה 11 שנים ובעלי החנויות אינם מתפרנסים שם מאז. העיר חצויה בליבה בגדרות ובמחסומים. חיילי כפיר בתגבור יחידת צנחנים פרוסים לאורך כל הרחוב וסמטאותיו, וחוסמים את כל דרכי הגישה אליו לערבים המקומיים. לאורך הציר המוביל מקרית ארבע לחברון מוצב חייל בכל כמה מטרים. האחיינית שלנו, מאיה בת ה-7, שנצמדה אלי בקטע זה, אומרת שנראה לה שהחיילים צמודים אחד לשני. אחרי מלחמת ששת הימים נסעתי לראשונה עם אבי לביקור ברחוב השוהדא בואכה מערת המכפלה. היה זה רחוב שוקק, הלב הפועם של חברון, עם שווקים ומסחר פורח. כיום האזור סגור, שומם, נטוש, פראי, מדכא ובלתי אנושי. שנות הכיבוש הארוכות והחיכוך עם המתנחלים משכונת אברהם אבינו, בית רומנו ובית הדסה דירדרו את היחסים לאיבה עצורה ולנתק מוחלט. ביקרתי בביתו של הרב משה לוינגר, שנחשב לאבי ההתיישבות ביש"ע, הנמצא בשכונת אברהם אבינו. מצאתי איש חולה ומוגבל, אבל מלא באמונה ובאופטימיות. שאלתי אותו אם יש קשרים כלשהם עם תושבי העיר הערבים. הרב השיב לי: "ברוך השם לא". "אין לנו קשר איתם ולהם אין קשר איתנו". ברור לי כי בלתי ניתן לחיות באזור עוין לאורך זמן, כאשר אין מגע מינימלי היוצר דינמיקה כלשהי של יחסי הבנה. בנו, מלאכי לוינגר, המשמש ראש המועצה, השיב לשאלתי בעניין זה, כי יש מגעים כלשהם עם משפחת ג'עברי, אולם למשפחת אצולה זו יש יחסים עכורים עם הרשות הפלשתינית והדבר לא מסייע.