מן המפורסמות הוא ש"תפילתו" הנודעת לשם ולתהילה של בלעם הקוסם הפותחת במילים "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" נכללה ונשזרה ואף פותחת היא את תפילת השחר בחלקם הגדול של סידורי קהילות ישראל, למעט סידורו של רבנו יעקב עמדין זצוק"ל, 1776-1698, מגדולי רבני אשכנז במאה ה-18, כמו גם בסידורם של בני תימן וזאת משום "שבלעם הרשע אמרה".
כאן המקום להעתיק נכוחה את הערותיו של ידידי, ד"ר אבישי צפרי הי"ו, על קביעתי הגורפת "כמו גם, סידורם של בני תימן", כדלקמן: "בעניין הכנסת תפילת 'מה טובו...' לסידורי בני תימן, ברצוני להסב את תשומת לבך להערות הבאות: 1) ב'תכלאל עם שתילי זיתים (שאמי)' כתוב שלאחר שאמר ברכות השחר עם כניסתו
לחצר בית הכנסת אומר: 'מה טובו' ועם כניסתו
לפתח בית הכנסת אומר: 'ואני ברוב חסדך'. 2) בסידור 'בית יעקב' כתוב: שקודם שנכנס לבית הכנסת אומר: 'מה טובו' ולאחר מכן ממשיך ואומר: 'ואני ברוב חסדך'. 3) שוחחתי עם ידידי, הרב שלום כהן הי"ו על הכללת 'מה טובו' בסידורי בני תימן. הוא סיפר לי שאביו, מורי יפת כהן זצ"ל היה אומר את תפילת 'מה טובו' לפני הכניסה לבית הכנסת ואת תפילת 'ואני ברוב חסדך' היה נוהג לומר כשהגיע אל פתח בית הכנסת. כששאלתיו מדוע אביו היה נוהג לעשות כך? – הוא הסביר לי שאת תפילת 'מה טובו' 'בלעם אמרה' ואילו את תפילת 'ואני ברוב חסדך' 'דוד המלך אמרה'. וכך, נהג גם בתימן".
מכל העולה והאמור לעיל נשאלת השאלה מיהו אותו בלעם הקוסם (זהו תארו היחיד במקרא ולא: בלעם הרשע) המכונה בתורתנו "שתום העין" ואשר דווקא "תפילתו" זו זכתה להיכנס לפנתיאון ולמשכן הנצח של תפילות עם ישראל לדורותיו?! אתמהה.
בבואנו לתרץ שאלה חשובה זו, נזכיר בקצרה את הסיפור המקראי כדלהלן: כשיצאו אבותינו ממצרים לכיוונה של "הארץ המובטחת", הם נאלצו לנדוד במדבר סיני. בהגיעם אל פאתי ארץ מואב, נתיני הממלכה המואבית ובראשם בלק בן צפור מלכם, חששו ופחדו מן "העוצמה הצבאית" של ישראל ההולכת ומתחזקת שהרי "הכנעני מלך ערד", "סיחון מלך האמורי" ו"עוג מלך הבשן" נוצחו ונכבשו על-ידי עם ישראל. אשר על כן, בלק ועמו יוצרים את "קואליציית ציר הרשע" (מואב ומדיין) ומבקשים מבלעם המוגדר במדרשים "כגדול נביאי אומות העולם" ו/או "הפילוסוף הגדול שבהם" ו/או "שכל כוחו היה בפיו ומפתחות חוכמת הכישוף והקסמים היו בידיו ובחוכמה זו הוא היה מעולה יותר ממשה", לבוא ולקלל את עם ישראל ובכך להבטיח את ניצחונם על ישראל.
"בלעם שמח לבצע את משימת הקללות" [מדרש גם]. שנאתו לעם ישראל לא ידעה שובעה וגבולות. הוא בעצמו ובכבודו אף חבש את אתונו והצטרף אל "נציגי מואב ומדיין" למורת רוחו של הקב"ה. בעידודו המלא של בלק, בלעם "ניסה את מזלו" פעמיים לקלל ולהכניע את ישראל ברוח הכישוף. אולם, "
שומר
דלתות
ישראל" הפך את קללותיו לברכות כעדותה של תורתנו [דברים כ"ג, ה'-ו']: "...ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלוהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלוהיך".
בניסיון השלישי בלעם נלקח אל "ראש הפעור הנשקף על פני הישימון" ומשם הוא ראה "את ישראל שוכן לשבטיו" וחז"ל מפרשים על אתר שבלעם ראה שכל שבט ושבט שוכן לעצמו. אינם מעורבים זה בזה ואין פתחי בתיהם מכוונים זה כנגד זה שלא יציץ האחד לתוך אוהל חברו. ומיד: "ותהי עליו רוח אלוהים" ומפיו בוקע המשפט הידוע: "מה טובו אוהליך – יעקב, משכנותיך – ישראל", אומנם בלעם רואה את צורת הבנייה הפיזית של בתי בני ישראל. ברם, בעיקר הוא "רואה" את צורת הבנייה הרוחנית של עם ישראל, קרי: "את בתי הכנסיות והמדרשות" המסומלים באוהליהם (בבחינת: אוהל מועד, אוהל העדות, אוהלה של תורה) ובמשכנותיהם (בבחינת: משכן, שכינה וכיוצ"ב). בלעם רואה את ה"תשדורת והתקשורת הרוחנית בין עם ישראל ואלוהיו" [מדרש גם] הבוקעת מהם. ויפה אמרו חז"ל: "באותה שעה אמר אותו רשע: 'ראויים הללו שתשרה שכינה עליהם'" [בבא בתרא, ס']. בלעם רואה, בעצם, את הסמלים ואת ערכי יסוד של העם היהודי הבאים לידי ביטוי "הלכה למעשה" בלימוד תורה, בעשיית חסד, בצניעות, בתמימות, בהתקדשות ובהיטהרות.
ודווקא אותו רשע, בלעם, שהיה לקוי ופגום מבחינה פיזית ("היה חיגר ברגלו האחת וסומא באחת מעיניו") וגם מבחינה רוחנית ("שבא על בהמתו, היה משחק בקוביא. היה משתמש בנבלות הפה ובקסמים") דווקא הוא ולא אחר,
רואה, ובעיקר,
מבין לעומק ומפנים את המיוחדות היהודית גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית, מה שאין לכל אומה ולשון עלי אדמות, בבחינת: "והיה מחנך - קדוש". ומכאן יובן מדוע "תפילתו" נכללה בסידורי התפילה.
הרשוני לסיים בתקווה ובתפילה לאל עליון, צור שוכן חביון, שתפילה זכה ונצחית זו הפותחת את השחר מדי יום תשמש לא רק כ"פתיחה מוחצת" של "משחק החיים היהודי", אלא, בעיקר, תהא פתיחה של הארת דרך, הנחיית, הכוונת והנתבת החשיבה והחשיבות העצמית והכללית של כל יהודי ויהודי, בכל אתר וזמן וקודם כל, בעיני עצמנו, ומי ייתן, גם בעיני הסובבים אותנו מכל עבר, כדי להחיש את גאולתנו ופדות נפשנו, בעגלא ובזמן קריב.
