קשה להבין מאין התלקח פתאום הקרב הישן נושן על נוסח ה'יזכור', כאילו קמו לתחייה שנות ה-50 של המאה הקודמת.
במאה הקודמת אכן חלק מן היהודים הכופרים באלוהים היו אדוקים בכפירתם וקנאים לה יותר משהיו המאמינים באלוהים דבקים באמונתם. הם חיברו נוסח חדש משלהם להגדה של פסח שיש בו רק אדם ואדמה ולא חלילה איזשהו רמז לשם שמים, הם עבדו בשדה ביום הכיפורים ביתר כוח וזיעה, במין התלהבות שבקדושה לקיים בהידור את מצוות הכפירה, הם סילקו מקיבוציהם ויישוביהם כל זכר לתפילה ולתורה, דקדקו מאוד במצות לא תעשה כל מלאכה באחד במאי, ונלחמו בחרון אף להציל את ילדי ישראל מציפורני החינוך הדתי ולגזוז את פאותיהם של ילדים עולים.
אבל הימים האלה עברו כבר מזמן. החילוניות של היום כבר לא קנאית כל כך ולא פוחדת כל כך מהצל של עצמה. הכופר של היום מרשה לעצמו לכפור גם באלוהי הכפירה עצמם. כמעט בכל מעוזי הכפירה והחילוניות של אז קיימים היום בתי כנסת פעילים, ברבים מהקיבוצים החילוניים מגישים היום אוכל כשר - אומנם לא מעודף דתיות אלא משיקולים כלכליים - אבל בלי גועל ובלי זעזוע, ופה ושם גם בחיבה. נוסח ההגדה המסורתי חזר לשולחן למרות, ואולי דווקא משום, הצליל הישן והזר שבו והשפה הארמית הבלתי מובנת. בלוויות שוב אומרים קדיש כמו שנהגו יהודים מדורי דורות. אי שם בשנות ה-70 או ה-80, אולי לרגל פרישתה של
שולמית אלוני לגימלאות, המלחמה הנרגזת והנרגשת בכל דבר של מסורת יהודית הסתיימה בהסכם שלום נינוח למדי.
המחלוקת לא נעלמה כמובן. היא ניטשת עדיין בכל עוז בשאלות מהותיות וקשות כמו מיהו יהודי, או שאלת הנישואין והגיטין ומעמד בתי הדין הרבניים, אבל הקרב הקנאי על נוסח ומסורת כבר יצא מזמן מן האופנה. כבר הפסיקו אפילו לבלוש אחרי חרדים שעומדים או לא עומדים בצפירה של יום הזיכרון.
נניח לחוקרים וסוציולוגים, או לפרשנים פוליטיים מתוחכמים, את השאלה מה קרה עכשיו, מי ומדוע התעורר פתאום ארבעים שנה אחרי שגם צה"ל - כמו הקיבוצים וכמו החברה החילונית ברובה - חזר והנהיג את הנוסח המסורתי של יזכור, ואיך הפילו את זה על הרמטכ"ל גנץ המסכן שאין לו יד ורגל בעניין.
לנו לא נשאר אלא להמליץ שלא להיגרר לקרב המיושן הזה ולא ללבות את הרמץ של אש שכבר כבתה מזמן. מי שמתעקש להוציא מקברו את ברל כצנלסון ולדבוק בנוסח החדש מודל 1920, תנו לו את מבוקשו. יזכור עם ישראל גם הוא נוסח יפה. ככל שלא יתלקח על זה ריב אידיאולוגי חוצב להבות, כך מהר יותר ישוב הנוסח המסורתי למשול בכיפה.
