החלטתו של איל העיתונות רופרט מורדוך לסגור את הצהובון הפופולרי "ניוז אוף דה וורלד", עשויה להירשם כאחד האירועים היותר מכוננים שקרו בעולם התקשורת בעשורים האחרונים.
"ניוז אוף דה וורלד" נסגר כי מנהליו ועורכיו חצו קו אדום. במירוץ המטורף להשגת סקופים, בעידן שבו למילה הכתובה כבר אין ערך, וה"ניו מדיה" הפכה את הצהוב ל"סטנדרט" והמילה הכתובה, השקולה והאחראית הפכה להיות חריגה בעידן הזה - מישהו שם במערכת הצהובון הכי מפורסם בעולם איבד את הבלמים.
אין ספק שמי שעוסק בתקשורת ומבין את שליחותו, חייב לנקוט באמצעים שונים, מקוריים וחכמים כדי להשיג מידע. הסתמכות על מקורות רשמיים מייצרת עיתונות משעממת, סטנדרטית, שאין לה סיכוי לשרוד. "הדלפות", קבלת חומרים בדרכים לא קונבנציונליות, הקלטות סתר, שימוש בגורמים שונים שיודעים מה קורה במקום מסוים כדי לספר את הסיפור - הכל קביל, מקובל ונעשה. לא תמיד העיתונות מקבלת מחמאות על כך, לא תמיד העיתונאים שחושפים תחקירים זוכים להערכה רבה. כלי תקשורת כמו "ניוז אוף דה וורלד" ועיתונים רבים בעולם מואשמים בהאשמות חמורות, מטילים עליהם אחריות כבדה לתרחישים מסוימים, וגם זה עדיין נסבל.
אז ישאל הקורא, ובצדק, למה שורה של מעשים שהם על גבול ה"אפור" מקובלים, ומדוע האזנות סתר נחשבות בבחינת חציית גבול? התשובה לכך היא מורכבת. ראשית, יש מוסכמה בכל העולם ובוודאי גם בישראל, שהעיתונאי, והעיתונות בכלל, אינם מעל לחוק ואינם מחוץ לנורמות בחברה שבה הם חיים. בעידן החדש של המדיה הפתוחה, המאפשרת לדעת כל-כך הרבה דברים, העיתונות אינה מעל לחוק ואינה מחוץ לקונצנזוס של החברה אותה היא משרתת. חופש הדיבור הוא רכיב אחד בדמוקרטיה שצריכה לאפשר לתקשורת לממש את זכות הציבור לדעת, אבל למשפט זה יש גם צד שני: אין חובה של הציבור לדעת הכל. אין חובה של אנשים פרטיים להיות חשופים להאזנות סתר שחושפות את הפרטים האינטימיים ביותר של אנשים, פרטייים או ציבוריים, מבלי שהם מודעים לה.
המקרה של "ניוז אוף דה וורלד" צריך להיות מוסבר ומתוקשר, לא בגלל שמחה לאיד, אלא כדי לעשות סדר במוחם של עיתונאים ואנשי תקשורת צעירים וצעירים פחות. אלו צריכים להפנים שגם אם הם חיים במציאות שבה הגבול בין אינטרסים מסחריים לבין תכנים מערכתיים מטושטש ביותר, גם שם יש קווים אדומים. גם אם בעל-הבית משדר מסר שככל שנהיה צהובים יותר נהיה טובים יותר או רווחיים יותר - גם אז צריכים לקום בעלי המצפון ולומר: עד כאן. משול הדבר גם בזירת הקרב, כאשר מלמדים חיילים לסרב לפקודה בלתי מוסרית ובלתי חוקית בעליל. זה לא קל, זה לא פופולרי, זה יכול לדרוש גביית מחיר אישי. אבל אי-אימוץ כללים אלו מביא לתוצאה חמורה יותר. כמה מאות עובדי "ניוז אוף דה וורלד" הולכים הביתה ללשכת העבודה.
