כשאבא שווה כמו אימא

מאבק המשמורת על הילדים נחשב בארץ לעקב האכילס של רבים מן הזוגות המתגרשים. לא חלילה בשל מאבק על רכוש, על מזונות, או על אגו פרוע, אלא דווקא בעטיה של מלחמה עיקשת על גופם ונפשם של פירות-בטנם. על-פי ההסדר החקיקתי הנוהג בישראל, מסתיים הליך הגירושין שבין בני-זוג בהפרדת הילד מאחד מהוריו - בדרך כלל מאביו מולידו. בתי המשפט לענייני משפחה מסתמכים בכך על "חזקת הגיל הרך" ומותירים את הילד, לפחות עד מלאת לו שש, בחזקת אמו, כשהקו המנחה אותם הוא, מה שהם מכנים, "טובתו של הילד". אף שהדברים נראים כך, לפחות על גבי הנייר, הרי שבפועל מתברר שגם ילדים בוגרים יותר נותרים אצל אמם במשמורת. היא זו שממשיכה לגדל אותם, בעוד שלאב מוקנית רק הזכות להסדרי-ראייה עימם. המציאות בשטח מוכיחה, כי גם כשמבקש האב לגדל את ילדיו לאחר הגירושים - מדובר בקרב אבוד מראש. סיכוייו לקבל את הילד למשמורתו שואפים, במקרה כזה, לאפס. עתה מבקשת הכנסת לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה. בשינוי המצב הזה אמורים יהיו השופטים לקבוע, בכל מקרה לגופו, את גורלו ועתידו של הילד: אם לאימא או לאבא. זוהי תמצית הצעת החוק שיזמה הח"כ הנמרצת, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', הקוראת לבטל לחלוטין את יסוד החזקה האוטומטית ולעגן, בחקיקה, את ביטולה. על-פי מצב העניינים, תזכה, קרוב לוודאי, הצעתה לרוב בכנסת.