דיון סוער מתנהל בארץ בשאלה אם לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש פתרון אם לאו. להבנתי, זהו ניסיון לסחריר (ספין, בלעז) מבית מדרשו של ראש הממשלה. דרישות המינימום הפלסטיניות הן הסדר על בסיס גבולות 67', חלוקת הריבונות בירושלים ובירה לפלסטין בעיר, והכרה פורמאלית בזכויות הפליטים ללא חזרה משמעותית של פליטים למדינת ישראל. דרישות אלה, מחד גיסא, ועמדותיה, כוונותיה ויכולותיה של ממשלת ישראל העכשווית, מאידך גיסא - יכולות להיפגש לכדי הסכמה אמיתית. זו איננה הדילמה העומדת בפני מדינת ישראל, וזו לא השאלה שעליה אנחנו נדרשים להשיב.
הממשלה והעם בישראל נדרשים לבחור בין שתי חלופות. האחת - הסכמה מחודשת לעיקרון החלוקה של הארץ, שביסודה של החלטת עצרת האומות המאוחדות מכ"ט בנובמבר 1947, בשינויים שעליהם ניתן להגיע להסכמה עם ההנהגה של הפלסטינים. והחלופה השנייה - ביטול ההסכמה על חלוקת ארץ ישראל, וכניסה לתהליך שסופו "מדינת כל אזרחיה" בארץ ישראל/פלסטין השלמה.
החלטה ישראלית, במודע או בהתנהגות, שלא להגיע עכשיו להסדר עם ההנהגה הפלסטינית, בגיבוי כלל עולמי, לחלוקת ארץ ישראל ולהקמת שתי מדינות לשני העמים - תביא, גם אם התהליך יימשך שנים רבות, להיווצרות מדינה דו-לאומית בארץ ישראל/פלסטין, שבה יחלקו בשלטון היהודים והפלסטינים, בדרכי שלום - או לא.
לא מקרה הוא שבוגרי תנועת בית"ר כמו
דן מרידור,
ציפי לבני ו
אהוד אולמרט, כולם דור שני למנהיגי חרות הצה"ר ולחברי כנסת מטעם תנועת החרות, ילדים שגדלו על "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן" - הגיעו למסקנה שבנסיבות הבינלאומיות והארץ-ישראליות הנוכחיות, התעקשות על ביטול החלטת החלוקה מסכנת את קיומה של מדינת היהודים. מחויבותם לארץ ישראל, והעובדה שתנועת החרות התנגדה להחלטת החלוקה גם בשנת 1947, מדגישות את המהפך שעברו.
הדילמה אינה בין הסדר טוב ויחסי שכנות טובה בין ישראל ופלסטין, בין יהודים וערבים בארץ ישראל - ובין הסדר רע. החלופות הן חלוקת ארץ ישראל, גם אם נצטרך להילחם בעתיד בשכנינו הפלסטינים, מצד אחד - או ביטול החלוקה והפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, מצד שני.
כמו מילותיו של השיר של
אהוד מנור, אין לי ארץ אחרת, שיר שרבים בארץ שרים בלי לדעת על איזה רקע נכתב ומה המשמעות של מילותיו: "...לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה".
