יוסי שריד הוא אחד מבכירי הטועים שמעולם לא טעו. המבוכה של הטועה חסרה לו. אילו חווה אותה, היה מן הסתם זוכה בכמה פירורי צניעות. לא צריך הרבה - כמה פירורים היו מרסנים ומאזנים את האגו הנפוח.
ולמרות האמור, אני מקפיד לקרוא אותו. כישרון הכתיבה שלו נדיר. הוא מה שהחבר'ה מכנים, "יודע לכתוב". זה לא אומר כלום על היכולת שלו להבין או לנתח את המציאות, אבל כל מי שמכבד כישרון כתיבה, לא יכול שלא להתפעל מהריקוד הווירטואוזי של האצבעות העדינות שלו על המקשים.
יוסי שריד מכיר את שני צדי המטבע הפוליטי. היה זמן שהוא הסתכל על הפובליציסטים מתוך העשייה הפוליטית (
ממשלה), עכשיו הוא פובליציסט שמסתכל על הפוליטיקאים, מתוך העדר שמתיימר להאיר את דרכם של העושים. כאז גם היום הוא בטוח שכל מי שלא חושב כמוהו, עיוור מדיני.
נתניהו לא חושב כמוהו. הנה לכם סיבה להזהיר מפניו. תחת הכותרת "האיש הזה מסוכן", כתב שריד: "כל אחד מרגיש את הסגריר המתקרב, ולא באמת יופתע מהרעם"... ועוד מאותו מאמר: "ראש הממשלה חי על זמן שאול. בהאריכו את כהונתו, הוא מקצר את חיינו" (הארץ, 1.7.11). המסקנה הזאת - נתניהו מסוכן! - קיימת בתודעתו, הרבה לפני הנימוקים. ומשום כך, היא עסוקה בלחפש סיבות. כל פעם סיבה חדשה. הפעם, שימו לב: נטישת עובדים בלשכת ראש הממשלה. הנטישות שמבשרות את בוא הסערה.
המציאות הוכיחה שאין קשר בין יציבות ביחסי העבודה בלשכת ראש הממשלה לבין ביצועים. לא כל נטישת עובדים בישרה על סערות מתקרבות. ולהפך. הנטישות מלשכת נתניהו, כן. ואם זה לא ממש משכנע, אז יש עוד סימנים המוכיחים ש"נתניהו מקצר את חיינו". (ציטוט) "עדותם של בכירי ביטחון שעבדו במחיצתו ותהו על קנקנו. כבר בתקופת כהונתו הראשונה", כתב שריד, "ניערו רמטכ"ל (שחק) ושר ביטחון (מרדכי) חוצנם ממנו".
למרות שהיא לא נחשבת, המציאות לא יכולה להתאפק - יש לה גרסה אחרת.
אמנון ליפקין-שחק ("נתניהו מסוכן לישראל"!) זינק ראש לבריכה כדי להציל אותנו מטביעה. כמו
עמי איילון אחריו - גם הוא לא בדק קודם אם יש בה מים. התוצאה: התאבדות פוליטית של שני המזהירים הלא זהירים. איציק מרדכי אמר לי בשיחה בינינו: טעיתי. הם עבדו עלי...
זאת לא פעם ראשונה שיוסי שריד משתף אותנו בתחזיותיו. כמו כל דעתן פורה, גם התחזית אותה הוא מפיץ ברבים, מכילה בתוכה את המוניטין המפוקפק שלו כקורא מציאות. נבירה בארכיון מגלה, שהבנתו את המציאות מעוררת חיוך סלחני.
במרס 95', הפרטנרים, שסוכני האשליות מהשמאל הביאו מתוניס, שקדו על הקמפיין שאמור היה להעלות את נתניהו לשלטון. הקמפיין כלל מופעים אור-קוליים בהם הועפו אוטובוסים עמוסי יהודים באוויר. כמו החברים שלו, גם שריד לא ידע ולא הבין איפה הוא חי. אני מתפוצץ מסקרנות לדעת איך, איך, איך הגיע באותם ימים למסקנה נחרצת שהשלום בדרך. האם הסיק איזושהי מסקנה על עצמו?
למדנו שבאותו מקום שהמציאות מתקוטטת עם הדמיון של השמאלנים, המציאות מסיימת על אלונקה. זוהי אותה אלונקה, בעזרתה פינו אנשי זק"א את גופות קורבנות השלום שהביאו עלינו יוסי שריד והחברים שלו. שופופו...
