אני חייב לקוראיי הסבר על היעדרות ממושכת. נפגעתי בתאונת דרכים קשה, שמרתקת אותי לביתי, עם רגל שבורה. אולם אין רע בלי טוב, והטוב הוא שבשני בתי חולים שבהם התאשפזתי, ברזילי באשקלון ושערי צדק בירושלים, ועוד לפני כן בשוכבי על הכביש חסר אונים - פגשתי את עם ישראל היפה. לעתים נדמה, שרק לגויים כמו בלעם הרשע מותר לומר "מה טובו אוהליך, יעקוב", בעוד אשר לנו מותר רק לייסר ולהוכיח את עצמנו.
ובכן, מכוניות עצרו מיד לאחר ההתנגשות, חילצו אותי מן המכונית ההרוסה, מישהו קרא לאמבולנס, אחר טלפן למשטרה, הביאו מים, ארגנו מעט צל, והעיקר - שאלו, התעניינו, ניחמו בלבביות ובחום אנושי, כאלו היינו כולנו משפחה אחת. והלא כך תארנו לעצמנו, בחלומותינו, שתיראה מדינתם של היהודים, ואולי זה בכלל לא היה חלום?! . שאלתי את עצמו, האם צריך לסבול ולהיפגע כדי להכיר מעט מן הטוב שיש בתוכנו?
ומכאן למדור "מכתבים למערכת" בשבועון האמריקני "טיים" מן ה-27 ביוני, השנה. הכותרת: "ביבי הפרובוקטור".
המכתב הראשון הוא מגוי נורווגי אנטי-ישראלי, אלא מה? לדבריו, נאומו של נתניהו בקונגרס מוכיח שוב שפוליטיקאי אמריקני פשוט אינו יכול לדבר נגד אינטרסים ישראלים. את המכתב השני שלח גוי אנגלי, וגם הוא מבקש שלא לשכוח את התנהגותו "הפרובוקטיבית" של נתניהו, המקווה לגרות את הפלשתינים לבצע מעשי טרור כדי לזכות ע"י כך לתמיכה בינלאומית. כך דנה ישראל את עצמה למעמד של מצורעת. המכתב השלישי גם הוא מאנגליה, מאחד ששמו הפרטי מוחמד, וגם הוא מתלונן שנתניהו "מחזיק בכיסו את הקונגרס האמריקני" ובגלל זה יכול להרשות לעצמו לבנות התנחלויות על מעט האדמה שנותרה לפלשתינים.
כנראה לשם איזון, המכתב הרביעי שפרסמה המערכת, הוא מישראל, מאחד בשם רון זיו מקיבוץ גשר הזיו. אך אוי לאותו איזון! זיו כותב שלנתניהו יש רק מטרה אחת: לשמור על שלטונו. על כן, ישראל זקוקה לאמריקה שתדחוף אותה בכוח לעשות שלום ישראל לבדה, לדעת זיו מגשר הזיו, אין לה האומץ המוסרי לעשות זאת.
המכתב האחרון הוא מירושלים, מאדם בשם ימין כהן, והוא הקול הבודד המאשים את אובמה - סוף סוף לא אותנו! - ושואל: אם אר'הב היא בת ברית , כיצד יכולה היא לכף עלינו גבולות שאינם ניתנים להגנה? ימין מסיים במלים: "היטבת לעשות, ביבי. עשית אותנו גאים!"
הרי לפנינו, בקליפת אגוז, תמצית מצבנו בעולם: 4 גויים עוינים, אחד מהם מוסלמי, יהודי ישראלי אחד עוין, ורק אחד נותר לבטא את האמת שלנו. במיכה נאמר "אויבי איש אנשי ביתו", וכמה זה נכון!
הנה עוד דוגמה:
ב
ידיעות אחרונות מן ה-6.6.11 מטפל
ירון לונדון בפרשת רכישת גורן ארוונה היבוסי ע'י דוד המלך. כפי המתחייב מן התקינות הפוליטית, תחילה לונדון מטיל ספק אם דוד המלך בכלל היה קיים, ואם כבר - אז לפחות הגזימו בהעצמתו. גם יום ירושלים הוא לזרא בעיני לונדון,"חג מוזר". בכלל, כל ההיסטוריה הקדומה של ירושלים כפי שאנחנו מכירים אותה - היא רק "נרטיב", פרי דמיונם של היהודים.
עד כאן אפשר היה להחשות, שהרי כל זה איננו חדש. עד שלונדון הגיע לגבהים במשפט הבא: "ארוונה היבוסי.. מכר את רכושו מפני שיבוליו לא עלו יפה... דוד בית הלחמי, סוחר נדל"ן חברוני מפולפל, ניצל את מצוקתו.. היה זה דגם קדמוני של מתחם
הולילנד..."
וכאן יש לשאול: מילא, שרוצים לקחת מן העם היהודי את לב מולדתו ולתיתו לערבים, גם הוויכוח על כך כבר היה לכולנו לזרא. אבל מניין לקח לונדון שדוד היה "סוחר נדל"ן חברוני?" ועוד "ממולח"? והיכן מצא שארוונה היה במצוקה כלכלית, אותה כביכול ניצל המלך דוד כדי לסגור עסקה מושחתת במימדים של "הולילנד"? על-פי שמואל ב' (פרק כד') דוד המלך יזם את הרכישה כדי להקים מזבח לד' כדי שתיעצר מגיפה שהכתה בעם, ארוונה הציע את רכושו למלך חינם אין כסף, והמלך דוד הוא שסרב, וכך נאמר - "ויאמר המלך אל ארוונה - לא , כי קנה אקנה מאותך במחיר ולא אעלה לד' אלוהי עולות חינם. ויקנה דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמישים".
לו הגיש דוד נגד לונדון תביעה משפטית לפי חוק איסור לשון הרע, על מה היה לונדון מבסס טענת "אמת דיברתי"? מניין יוכיח שדוד היה "סוחר נדל"ן חברוני ממולח?" ובעוד שעל-פי התנ"ך דוד התעקש לשלם בעבור גורן ארוונה, מה ראה להציג את העסקה הזאת כמגה-שחיתות, בסדר גודל של "הולילנד"?
מי שאין באפשרותו לטעון "אמת דיברתי" חייב להזדקק לפחות לטענת "תום לב". אולם איזה תום לב יכול להיות לירון לונדון - סופר , עיתונאי ופרשן פוליטי מן המדרגה הראשונה - אם בדה מליבו את העלבון, את פחיתות הכבוד, את הזילות ואת ההשמצה של דמות-אב בסאגה הדתית, התרבותית והלאומית של עמו? הלא אם חיפש דברים בגנותו של דוד המלך, הוא לא היה צריך להמציא כלום! ספר הספרים שלנו אינו מסתיר, אינו מחפה, אינו מטייח ואינו מטשטש וגם חטאי דוד המלך נחשפו בו ללא רחמים.
מניין נובעת השנאה העצמית הזאת? היש עוד עם הפוגע כך בעצמו על לא דבר?!
וקחו עוד דוגמה:
ב'ידיעות אחרונות' מן ה-6.6.11 מדווחים גדעון מרום ועודד שלום על הלווייתו של המיליארדר סמי עופר ז"ל בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב, וכך הם מסיימים את הכתבה שלהם: "פוליטיקאים לא נוכחו בפרידה מסמי עופר, שנקבר בבית הקברות של החזון הציוני, ואולי של שברו."
איך צריך להבין את המשפט הזה? מדוע בית קברות שקבורים בו גדולי הציונות אינו בית הקברות שלהם גרידא, כי אם של החזון הציוני? האם בגלל התופעה המעציבה שהמייסדים הללו מתו? וכי למה ציפו מחברי הכתבה - שיחיו לעולם? כיצד זה קפצו והגיעו בדילוג אלגנטי ממותם, מות בשר ודם, אל שברו של החזון שלהם? ומדוע הליכתם לעולמם כדרך כל בשר היא שברו של החלום? . ובכלל, מי אומר שהחלום הציוני נכשל?. האם המדינה הציונית אינה מגשימה את חזון קיבוץ הגלויות? האם לא הביאה מברית המועצות מיליון אחיות ואחים ואת בני משפחותיהם הנכרים עימהם, והאם לא קיבצה מאה אלף יהודים, ואפילו ספק-יהודים, מאתיופיה ואך זה עתה אשרה את גיורם והבאתם הנה של 'בני מנשה' מהודו שעל גבול בורמה? היש "נידחי ישראל" נידחים יותר לקיים בהם את חזון הנביאים?
ומה בדבר חזון הקמת "סוכת דוד הנופלת", יישוב הארץ ובנייתה? הלא אפילו ביהודה ובשומרון, למרות שלטון צבאי וגזירות דרקוניות נגד המתנחלים היהודים - מספרם כבר מגיע לכ-370,000 בכ-300 ערים, כפרים ומאחזים, סימן שעם ישראל לא שמע כלל - לא על קבורת החזון הציוני ולא על שיברו!
מותר להניח שלמחברי הכתבה לא הייתה כוונה רעה בכותבם את הדברים האלה. הם נענו לצו האופנה ול"בון טון", המחייבים זלזול עצמי ודימוי עצמי נמוך כשגרת לשון. אולם, מה קרה לנו, שכך צריך להתבטא כדי להשתייך ל"ברנז'ה"?
