אנחנו מאושרים מזה שאחוזי הפיגועים ירדו בצורה דרמטית. ילידי העשור האחרון, לא זוכרים את הימים הנוראיים של אוטובוסים מתפוצצים כל בוקר. את העובדה שפורים עבור חלק מאיתנו, זה גם פורים של מחבלים מתאבדים. כל פיגוע כזה לקח מאיתנו עשרות ברגע אחד, והותיר אחריו פגועי נפש וגוף, שעד היום לא מצליחים לחזור לשגרה שלהם. אנחנו מאושרים שיש לנו חברות ישראליות שמצליחות לפתח תרופות חדשות נגד עוד מחלות שלא ידענו על קיומן. הנה ניצחנו עוד מחלה ידועה, עוד שפעת, עוד משהו ששייך רק למדינות מסכנות. אנחנו מאושרים שהנה עבר עוד קיץ ולא הייתה כאן שום מלחמה. ככה אנחנו בוחרים את ראש הממשלה שלנו. מי נתן לנו כמה חופשות קיץ שקטות בלי מלחמות ובלי מבצעים? ייתן - יקבל את הפתק שלנו. לא ייתן - לא יקבל. פשוט מאוד. אנחנו מאושרים כי אנחנו מרגישים בטוח. אנחנו מרגישים שאין בלתנו. אנחנו עם סגולה. אין ספק. אני מצטער לספר לכם שכולנו טועים. שאין לנו סיבה להיות כל כך מאושרים, כי אנחנו לא מנצחים. אנחנו מפסידים. אנחנו מפסידים כל יום, כל שעה. אנחנו מפסידים במלחמה שגבתה מאיתנו כשלושים אלף איש - יותר מכל מלחמות ישראל. האבסורד הוא, שאנחנו גם לא מוכנים לעשות כלום כדי לעצור את המלחמה הזו. היא לא נמצאת בראש החדשות והיא לא נמצאת בעמוד הראשון בעיתון. אף תוכנית טלוויזיה לא מתמודדת עם זה יותר מחצי שעה בשנה, כי במלחמה הזאת אי-אפשר לצלם לוחמים עם פס שחור בעיניים. במלחמה הזאת לא עומד מולנו מחבל חבוש כפייה וסימן וי באצבעות. זו מלחמה שהשלמנו עם קיומה, או אולי החלטנו לוותר בה מראש.

הנה נתוני ההרוגים במלחמה הזו מהעשור האחרון:

שנה הרוגים שנה הרוגים 2000 516 2005 476 2001 575 2006 446 2002 548 2007 428 2003 486 2008 448 2004 518 2009 370 בשנת 2010 חלה עלייה במספר ההרוגים בהשוואה לשנת 2009, כאשר בסך הכול נהרגו 349 בני אדם, ב-304 "אירועים", אשר הוגדרו כ"קטלניים". כך עולה מנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. במלחמה הזו נהרגו 162 אנשים רק בחמשת החודשים הראשונים של 2011! תקראו לאט ובקול את המספרים. תארו לעצמכם שהמספרים האלו היו משקפים את תשלום המים האחרון שלכם או את חשבון הטלפון שלכם. תתארו לכם שהמספרים האלו הם עמלות הבנק שאתם משלמים כל חודש. תתארו לכם שזה הסכום שקיבלתם מפקח שהחליט ליישם את מדיניות העירייה להגדלת הכנסות, ונזכר עשרים שנה אחרי שהפרגולה לרכב שעשיתם חורג בעשרים סנטימטר. תארו לעצמכם שככה היה עולה גביע קוטג'. מזעזע? היינו עוברים חמש דקות עם מספרים כאלו? אני בטוח שלא. היינו זועקים עד השמיים, וחסר למי שיאמר לנו שאנו טועים. המספרים האלו הם אנשים, הם משפחות, הם הורים הם כולם. הם ילדים, הם נשים, הם רופאים, הם חיילים הם חילוניים, הם דתיים הם חרדים. זו מלחמה שמאחדת את כולם לתוך רגע אחד. הם כולנו. הם השכנים שלנו, החברים שלנו. לכל איש שם ולכל איש משפחה. אני גם לא מיתמם. אני חלק מהמלחמה הזאת. בלי להרגיש אני מפסיד כמעט כל פעם שאני עולה לשדה הקרב. זו מלחמה משונה שבה המיקום של הורג או נהרג יכול להשתנות ברגע. תלוי מי לחץ לפני, תלוי מי שתה יותר. האם המדינה שלנו עושה מספיק כדי למנוע את המלחמה הזאת? האם הארגונים הרבים שקמו לטיפול הבעיה באמת משיגים תוצאות? לפי הנתונים כן. אן ספק. ירידה של מאה וחמישים הרוגים תוך עשר שנים הוא מספר לא קטן. ישנה גם הטיית נתונים. האם שטחי יהודה ושומרון נכללים? האם הרוגים שנפטרו לאחר כמה שנים נכללים? אלו שאלות נכונות, אבל עדיין ישנה ירידה. ומה אנחנו עושים? מתברר שלא יותר מידי. כרגיל, כמו בחינוך, גם כאן אנחנו מעדיפים להטיל את האחריות על אחרים חוץ מאשר על עצמינו. בטור הבא אני אכיר לכם את האויב ואת שדה המלחמה.