כל האמת על האליטות (2)

לאחר שמצאנו בפרסומנו הקודם, כי אכן ישנה ריכוזיות בישראל ושולטות בה אליטות - נשאלת השאלה האם מדובר בקשרים אקראיים ומזדמנים, או, שמא, בהתקשרות מכוונת ומזימה מתוכננת? לדברי השר בן-אליעזר, סכנת הריכוזיות נובעת מכך, ש- "...רצים כמו מטורפים להפרטות ולמסירת נכסים לאומיים בקנה מידה נרחב, מי שרוכש הוא מי שיש לו ממון ויכולת". עליי לציין, כי עולה מדבריו של בן-אליעזר, כי ה"אשמה" בגרימת הריכוזיות מונחת לא על כתפי בעלי ההון הרוכשים; אלא על ניהול אוצר המדינה ועל מדיניות ההפרטה החפוזה. ראוי להיאחז בלשונו: אנו "רצים" כדי למסור נכסי המדינה(!). לשיטתו זו לא בעלי ההון רודפים אותנו… העיתונאי דן מרגלית רואה מזימה מכוונת בכל מכל כל. הוא מדווח בספרו "התפכחות" על 'חבורה', שהתאספה סביב אולמרט. הוא כותב/מעיד, כי אולמרט צירף אליה "אנשי עסקים שהיה לו עמם קשר מיוחד" (שם, עמוד 41)... "במקביל הייתה לו 'משפחה עסקית'"... יצויין, כי איננו עוסקים בשינוי חדש. כבר בשנת 1993 חווה עציוני-הלוי חרצה בדבר "...העובדה, שהצמרת הכלכלית מקיימת קשר אמיץ עם השלטון".

במחקר של מרכז המידע של הכנסת צויינו שלושה מאפיינים, שיכולים להפוך את קבוצות העסקים לגורמים נוחים בהפעלתה של השפעה פוליטית: 1. מנוף משפחתי למטרות פוליטיות וכלכליות - ריכוזיות השליטה מאפשרת למשפחות בודדות לצבור עצמה כלכלית רבה, שיכולה לשמש לצרכים פוליטיים. 2. גיוס זמין וזול של כוחות משימתיים (אד הוק) - קבוצות העסקים מאפשרות ריכוז כוח כלכלי בהשקעה נמוכה, הודות לפער בין ההשקעה הנדרשת למשאבים הכלכליים, העומדים לרשות הקבוצה. האקלים אף הוא ידידותי: ציבור המשקיעים מאפשר לבעלי השליטה לרכז בידיהם עוצמה כלכלית והשפעה פוליטית. 3. הבטחת עצמאות כלכלית בכל תנאי ונסיבה - שליטה במספר תאגידים, בהיעדר איום ממשי להשתלטות חיצונית - מקנה לקבוצה יציבות, המאפשרת קיום קשרים ארוכי טווח עם השלטון. לדעתם של החוקרים, מאפיינים אלו מעלים את הטענה, כי ריכוזיות גבוהה של הכוח הכלכלי באמצעות פירמידות שליטה - עשויה לפגוע בתהליך הדמוקרטי ולהביא להשפעת יתר של ההון על השלטון.

אז מה רע בזה? לשיטתה של חווה עציונה, ישנה מערכת חליפין של מימונים ומינויים בין השלטון והאליטות הנוספות. הבעיה החמורה, העולה מכך, הינה הפגיעה בדמוקרטיה, כתוצאה מקשרי האליטות והשלטון. מעבר לאוקיינוס, בארצות הברית - זו הנקשרת כדגם חיקוי על-ידי בת בריתה הקטנה, ישראל – מתקבלת תמונה מאוזנת הרבה יותר. ויליאם קורנהאוזר מֵמֵפה במחקרו את מבנה הכוח המשקי והממשלתי בארה"ב. הוא סוקר שתי שיטות מנוגדות, פרי תובנתם של החוקרים מילס וריזמן. לשיטת מילס, קיימת פירמידה תלת-שלבית. בדרגה העליונה מתייצב איחוד של ראשי ממשל, קציני צבא ומנהלי תאגידים. בדרגה השנייה נאבקות על כוחן ומעמדן קבוצות אינטרסים; ואילו בבסיס המבנה החברתי כלכלי, 'שרוע' המון העם, הנשלט על-ידי שתי הקבוצות שמעליו. לפי ריזמן, המבנה פשטני ביותר ותוצאתו כמעט אקראית. קיימים, לשיטתו, רק שני דרגים בקבוצות האינטרסים בארץ-האפשרויות. אלו מנהלים מאבקים בינם לבין עצמם. מתחתם 'רובץ' ציבור מושפע. אין, לשיטתו של חוקר זה, עילית שלטת ואין בידול בחלוקת הכוח. תחת זאת, מתקיימת חלוקה של תחומים.

קורנהאוזר במחקרו האקלקטי נוטה לצדד בעמדתו של ריזמן, הטוען, כי ההתפלגות הגדולה של הכוח מוׄנעת הצמחת מנהיגות יעילה, דווקא בשל ריבוי קבוצות האינטרס(!). לדעתו, פיצול הכוח בידי מספר רב של ארגונים גדולים יוצרת בעיה לאומית בפני עצמה: "בין ארגונים אלה אין כל קשרים של אחדות או תיאום". נראה, כי כאן אצלנו, במדינתנו הקטנה, חסרה מנהיגות יעילה. האם ה'מקרה-הישראלי' מתאים לניתוח פלורליסטי של החברה (ריזמן) או לניתוח אליטיסטי (מילס)? את השאלה החשובה הזו נותיר, לעת עתה, ללא מענה, כדי להתמודד עמה בפרקנו הבא ("כל האמת על האליטות – 3").

פרופסור ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה אמר באחת מהרצאותיו, כי שיטת הממשל במדינת ישראל אינה מתאימה למזרח התיכון. זאת, לדבריו, בגין וואקום, שאיפשר קשרי הון - שלטון – תקשורת. מרגלית רואה את זה בצורה שונה: "הפוליטיקאים צריכים את קרבתם של העשירים ובמידת מה סוגדים לה, ואנשי ההון מתחזקים מחברתם של שרים ופקידים בכירים. זוהי שיטת ה"שקשוקה" – לא רק בקביעת המחיר אלא בעירוב התחומים, שבין הכוח הפוליטי ובין הכסף הגדול" ("התפכחות", עמוד 54). מרגלית מאמץ את ההגדרה "שקשוקה" (במובן של בְּלילה), על-פי המתועד בסרטו של מיקי רוזנטל אודות האחים עופר ובא כוחם עו"ד רם כספי, אשר קנו, על בסיס תחקירו, נכסים של המדינה במחירים לא ריאליים. מדינת ישראל מתייחדת ומתהדרת בהיותה דמוקרטיה יחידה במזרח התיכון. אולם אין דינה כדמוקרטיה מערבית מן המניין; זו השטה לה על מי מנוחות. כאן הנסיבות מורכבות במיוחד. לדעתה של חווה עציונה הלוי, קיים קשר הדוק בין קבוצות המנהיגות בעלות העוצמה וההשפעה – גורמי שלטון, קברניטי הכלכלה, צמרת הביורוקרטיה, ראשי האיגודים, מנהיגי דת ועסקניה, בכירי צה"ל וכדומה. אלו, לטענתה, האליטות ואלו, לדבריה, משליכים על הדמוקרטיה הישראלית. ההפרדה בין האליטות לשליטה על המשאבים "ייחודית לדמוקרטיה וחיונית לקיומה", כהגדרתה. עיקרון אי התלות של עציונה-הלוי אינו נשמר כהלכה. השלטון מגביר את עוצמתו והליכים דמוקרטיים נפגמים, עד לכדי סיכונם.