להיות חולה זה להיות חלש וחסר אונים. להיות חולה וללכת לרופא זה לקוות שיהיה הרופא שליח טוב לרפואה שלמה. בעזרת השם, כמובן. להיות חולה וללכת לרופא ולגלות שהוא שובת – זה מלחיץ.
לפני זמן מה עברתי ניתוח קטן והיה עלי לחזור לביקורת לאחר שבוע כדי לבדוק אם הכל בסדר. הגעתי לחוצה ומתוחה. תוצאות הבדיקה הזאת היו חשובות מאוד. הגענו למרפאה בבית החולים ולזוועתי ראיתי שלט על הדלת: "כאן שביתה! אין קבלת קהל". המחשבה הראשונה שלי הייתה להשיג ניידת או מונית, לאתר את הרופא כדי שיבדוק ויודיע לי שהכל בסדר.
אבל בעודי מביטה מבוהלת בשלט הנורא, לחץ בעלי על הידית והדלת נפתחה ובפנים – כאילו לא שמעו על השביתה. חולים ממתינים, אחיות מטפלות, הרופא ראה אותנו ובירך אותנו לשלום. זאת הנקודה בה נרגעתי והתיישבתי בסבלנות פחות או יותר לחכות לתורי.
לכשנכנסנו לרופא, ניגשה אליו פקידה לשאול אם יקבל את פלונית שאומנם לא שייכת אליו אבל היא לא מרגישה טוב. "כן", אמר הרופא בפשטות, "אני אקבל אותה". ואני תמהתי: "סליחה, ככה שובתים?! זאת שביתה זאת?".
מאחר שבתקופה האחרונה נזקקתי לשירותי רפואה שונים, גיליתי הרבה רופאים שעבודתם ברפואה היא אכן שליחות והם ממלאים אותה במסירות, במקצועיות ובנאמנות. מסורים, אדיבים וחביבים - ונראה שאכפת להם מאוד שנהיה בריאים. אז עם רמה כזאת, יכול להיות שיש להם דרישות מופרזות? קשה לי להאמין. אז תנו לרופאים את אשר לרופאים. שכר נאות ותנאים מכבדים, צוות מספיק וסיכוי טוב לעבודה בתנאים מועילים. לכולנו.
ואם יש צורך לחסוך בהוצאות, אם קשה לממן את כל הדרישות - הרי שיש לי הצעת ייעול: הורידו נקודות לרופאים שאינם נוהגים בכבוד בחולים. אותם שמקבלים את החולה במבט גבוה ומתנשא. אותם שנותנים לחולה הוראות בגסות רוח. כאילו שלא מספיק קשה לו עם הבעיה הרפואית שלו. אותם רופאים שגורמים לחולה לחוש עלוב עד שהוא שוכח לציין את כל הסימפטומים וחושש להרגיז את הרופא בשאלות יתר או בהערה לדבריו. אותם שמתוך הטון הכעסני גם עושים טעיות באבחנה. זה בדוק. כי אין ספק שכעס יעוור עיני חכמים. וזה מניסיון. השמות שמורים בפנקסי.
