באופן לא מאוד מפתיע, פיסת הדוקומנטרי ש
כוכב נולד ניפקה לנו בפרק האחרון לפני הגמר, הייתה מעניינת יותר מרוב הפרקים של העונה. בלי שופטים, בלי שירים, בלי קהל של טינאייג'ריות צווחניות בקהל ששואגות את שמו של
לידור סולטן - רק הם ואנחנו. ו
צביקה הדר. ו
יואב צפיר. ו
שמעון בוסקילה. ו
רונה קינן. ו
משה פרץ. ושלושת הפינליסטים של העונה הקודמת. ואליעד נחום, הילד הקטן מ"שמש" שסוף כל סוף התייצב מול המצלמות בתור החבר של חגית. אבל זהו. רשימת נוכחות די מצומצמת אם מתחשבים במה שהלך כאן עד היום.
כמובן שמידת העניין בפרק של אמש עומדת ביחס ישיר למעקב שניהלתם אחרי העונה. אם אין לכם מושג מי אלה אותם דח"ל (דוד, חגית, לירון), אז בטח שלא יעניין אתכם מה הם חושבים על הסיכויים שלהם להפוך ל
רוני דלומי הבאים. אבל מי שעקב וצפה וחשק שיניים מדי הכרזה על התוצאות, מצא את עצמו מסתקרן לראות אותם היום, ארבעה חודשים אחרי הרגע ההוא שהגיעו לאודישנים, כבר ישובים באחוריו של רכב אמנים, מובלים ברחבי הארץ כמו ביתן מקושט במיוחד במצעד הגאווה.
מי שעקב, ודאי מצא את עצמו נדהם ממה שכמה חודשים בפריים טיים יכולים לעשות לבנאדם: לא הרבה בכלל. הם אולי עייפים יותר וכבר מורגלים לפצוח בשירה בכל פעם שמישהו מבקש, אבל נדמה שהם עדיין לא עיכלו את מה שעבר עליהם. ואיך אפשר להאשים אותם? אלוהים יודע שהזמן טס בשבילנו, אז לכו תדעו איך הוא טס בשבילם.
אבל בואו ניתן להם עוד שנה, למי מהם שישרוד. שנה של אירועי יח"צ והשקות סלבס, כתבות שער וראיונות בגיא פינס והם כבר ידברו אחרת. בינתיים, נחמד לראות שהם הצליחו לשמר איזו מידה של תמימות ומבט שעדיין מתפלא מכל מה שקורה סביבם.