וייס מציין כי הרצל ספג את רעיונותיו הציוניים הבסיסיים מסבו יעקב הרצל, שעמד בקשר עם הרב יהודה אלקלעי, אשר גרס כי מאמר חז"ל: "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה" [סנהדרין צז:], מבהיר שגאולת ישראל תלויה בשיבה (שיבה=תשובה) לא"י. הרצל הקפיד לקרוא לא"י – "ארץ אבותינו". לא מן הנמנע שבחר להתנסח כך בהשפעת החינוך היהודי שקיבל בבית הספר היהודי עד גיל בר-המצווה, וביקוריו בבית הכנסת בבודפשט, בו גם עלה לתורה בהגיעו למצוות וקרא בהפטרה. דווקא בשבת שלפני הקונגרס הציוני הראשון, מצא הרצל לנכון להגיע לבית הכנסת בבאזל: "מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת שלפני הקונגרס אל בית הכנסת", כתב ביומנו. "ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה... כשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות, יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים". וייס מזכיר לנו כי הרצל בנאום הפתיחה שלו בקונגרס הציוני הראשון, אמר כי "הציונות היא חזרה ליהודיוּת, עוד קודם היותה חזרה לארץ היהודים" (עמ' 76). המונח יהודיות מתורגם בזמננו לזהות יהודית. התנאי ההכרחי למדינה העתידית, הוא מבחינתו חזרה ליהודיוּת (עמ' 86). באותו נאום הבטיח כי אין בלבו "שום כוונת זדון של חילול הקודש" (עמ' 81), וכותב ביומנו: "משום כך רוצים אנו לחזור ולהתכנס בתוך היהודיוּת ושוב לא ניתֵן להשליך אותנו מן המעוז הזה" (עמ' 87). הרצל, יש להודות, לא היה יהודי אורתודוקסי, אבל רחש כבוד ליהדות האורתודוקסית: "האורתודוקסיה קיימה ושימרה את הדת היהודית מתוך ייסורים שאין לתאר, בלי אופורטוניזם עוקפני... והייתה קשת עורף, נאמנה ובלתי נכפפת" (עמ' 88), ומספר פעמים ניסח כך את יחידותו של עם ישראל: "עם הא-לוהים העתיק" (עמ' 90), שעמד כמעט אלפיים שנה מול רדיפות אנטישמיות: "על פני מרחביו של כדור הארץ יש לחפש נקודה, שבה עם הא-לוהים העתיק אינו נתון לקללה ורדיפות" (עמ' 124). לאחר שנגמל ממשוגות נעוריו, התאהב בעמו ומאז כינה אותו בחיבה עמוקה: "העם היהודי שלי", והתעקש לטעון: "אנחנו עם, עם אחד" (עמ' 77). ביומנו כתב: "א-לוהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך, לולא נועד לנו ייעוד כלשהו בתולדות האנושות" (עמ' 91), וכעבור יומיים הוסיף ביומנו: "מדינת היהודים היא צורך העולם" (שם). הרצל מייחל לתיקון העולם בידי העם היהודי: "העולם בשחרורנו משתחרר, בעושרנו מתעשר, ומתגדל בגדולתנו. ומה שאנחנו ננסה שם (במדינת היהודים) רק למען שגשוגנו שלנו, יפעל פעולה אדירה ומעשירה לטובת כל בני האדם כולם" (עמ' 92-91). אבל הרצל הכיר את עמו ופיקפק אם ייענו ליוזמתו. "אסירים ותיקים אינם עוזבים ברצון את בית כלאם" (עמ' 128), והזהיר שהמשך השהייה בגלות הממאירה יוביל לכך ש"כולנו נצטרך לענוד שוב את הטלאי הצהוב" (עמ' 127). מצמרר לחשוב שהרצל חזה כמה עשרות שנים טובות לפני השואה את מוראותיה. הוא אגב לא היה היחיד שחזה את השואה. גאון ישראל מרן רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שחי בימיו של הרצל והתייחס בחיבה לרעיון ישוב הארץ (אך לא יצר קשר עם הרצל והתנועה הציונית), כתב באותה תקופה בדיוק כי אלה הסוברים ש"ברלין היא ירושלים", סופם שיביאו על עמם "רוח סופה וסער" שתעקרם ממקומם. אבל היו גם רבנים שקבעו, בתגובה לפעילותו הציונית של הרצל, כי יש לדחות את השיבה לציון לאחרית הימים ובהם הרש"ר הירש מפרנקפורט, רבה של אנגליה הרמן אדלר, רבה של פריס לזר איזידור, הפילוסוף הרמן כהן ואחרים (עמ' 131-129).

הרצל היה יהודי גאה ביהדותו. כשנפגש באחרית ימיו עם האפיפיור, העז לחרוג מכללי הטקס: נמנע מלכרוע ברך מול הצלב שעל חזה האפיפיור וסירב לנשק את ידו המושטת. ערב פגישתו עם הקיסר הגרמני, כתב לו: "סוד א-לוהים פרוס עלינו בשעות הרות עולם אלה. כשא-לוהים עימנו, אין מורא" (עמ' 153). זהו הרצל האחר. גאה בזהותו היהודית. לא מה שחשבנו.