אחרי כמעט עשרה חודשי משא-ומתן בין ההסתדרות הרפואית לבין האוצר ללא תוצאות יצאו השבוע כאלף מתמחים ממחלקות בתי החולים להפגנה מחוץ לכותלי בתי החולים. סוף סוף הבינו המתמחים שללא שיתופם במשא-ומתן יגרע חלקם ורצונותיהם יקופחו. אומרים שמוטב מאוחר מאשר אף פעם וזו דוגמה נכונה נוספת לפתגם הידוע. 360 שעות עבודה בחודש זה היקף העבודה של המתמחים, היקף עבודה הנוגד את חוק שעות עבודה ומנוחה של מדינת ישראל ומי המעסיק? מדינת ישראל. מי מאתנו רוצה שיטפל בו או באביו רופא שעומד על הרגליים כבר שלושים שעות ללא שינה? האם מישהו בדק מה היקף הטעויות ומה גודל הנזקים שנגרמים לחולים בגלל תשישות גופנית ונפשית של הרופאים המתמחים? האם בהסתדרות הרפואית חושבים רק על שכר הרופאים (שגם הוא חשוב) או גם על תנאי העבודה שלהם? האנומליה הקיימת בין תנאי העבודה של המתמחים אל מול חשיבותם למערכת לא הגיונית, לא סבירה ואפילו מקוממת. כבר כתבתי פעם שהסיבה היחידה שאני מוצא להתנהלות המערכת הרפואית בכל הקשור למתמחים נגזרת מהזיכרונות שלי (ושל אחרים) מהטירונות וגם שם אמרו "שההיגיון נשאר מעבר לגדר". המתמחים עובדים יום ולילה רצוף כי ככה עבדו המדריכים שלהם שהם הרופאים הבכירים, מן נימוק שאינו נימוק וכולו בחזקת "אתה תסבול כי גם אני סבלתי". במצב הקיים היום על המתמחים להקים ארגון עצמאי יציג ולדאוג לא רק לשעות העבודה שלהם, לא רק לשכרם אלא לביטול נהלים הקיימים שנים ומקפחים אותם בצורה שאינה סבירה, כמו אחריות בלעדית על תורנויות בסופי שבוע (בחלק מבתי החולים), שעות עבודה רבות יותר (בחלק אחר של בתי החולים) ועוד המצאות מקומיות מקוממות. אולי עכשיו בעידן החברתי אחרי הקוטג', המזון לתינוקות והחיתולים יש סיכוי להצלחה.