כשהייתי קטן זה היה פזמון ידוע ("הפגנה, לא חשוב על מה - לא רוצים את רבין במדינה!") בקרב הילדים. השיר היה אז על רבין המנוח. לא משנה מה היה נושא ההפגנה, העיקר היה להיפטר מרבין. עברו חמש-עשרה שנה, יש עוד אנשים שלא מוכנים לשכוח לנתניהו את החלק שהיה לו באותן הפגנות ללא נושא, מלבד חילוף השלטון שבסוף קרה דווקא בהפגנה של תומכי רבין, וכיום, גם לאחר שעשו את מיטב מאמציהם למנוע מנתניהו את הכניסה למשרד ראש הממשלה (ציפי או ביבי?) אפילו במחיר הצבעה לקדימה ולא 'מרצ', הם לא מצליחים.
ההפגנה בתל אביב עושה הדים ורעש, ואפילו נתניהו מודה שהיא מוצדקת ושהוא אף מזדהה איתה. הדיווחים מספרים כי הוא כינס את שטייניץ ואטיאס לישיבה דחופה על-מנת לפתור את הפלונטר אליו הוא נכנס. אבל אולי הפתרון לא נמצא דווקא במשרד האוצר ולא במשרד השיכון, אולי הוא נמצא במשרד הביטחון. כשאין פריפריה, גם למרכז קשה להתרווח. את הפריפריה החלו לחנוק בממשלתו של אולמרט, אז שר הביטחון היה, איך לא -
אהוד ברק.
מדיניות שנמשכת כבר שנתיים-שלוש, מדיניות של הריגה איטית של הפריפריה. לא מדובר פה רק בהתנחלויות, אלא גם בבירת הנצח. נצח? זמני. אין דבר קבוע מהזמני. ההקפאה כזכור נגמרה ב...? ספטמבר היה התאריך הרשמי. מאז בודדות הדירות שהוצאו למכירה, גם בירושלים הפרסומים על מכרזים כאלו ואחרים לא מדברים אלא על בנייה של עוד כמה שנים בפועל.
ושוב אנו חוזרים על אותה המנטרה - סוף מעשה במחשבה תחילה. אז הנה, נתניהו חתך שמאלה, כפי שדרשו ממנו. הכיר בזכות הקיום של העם הערבי ממערב לגדת הירדן, אפילו הקפיא את ההתנחלויות. ואז פתאום אין דיור. מעניין למה. יכול להיות שנתניהו פשוט לא יכול לנצח במשחק הזה? שלא רוצים לתת לו אפשרות לצבור נקודות?
כולנו רוצים קורת גג, בריאות, חינוך טוב לילדים שלנו, לא להתפלל להצליח לגמור את החודש (אלא לחיות אותו, ברווחה אם אפשר), עבודה טובה, ותחושת גאווה במדינה שלנו. אז הנה, חודשים אחרי שהתוניסאים והמצרים הפכו את השלטונות שלהם - השמאל מצא לו מהפכה חברתית. המחאה היא של כולנו, לכאורה. באופן טבעי החברתיות משויכת לשמאל. הגיע הזמן שהימין ידע לא רק לעשות שלום, אלא גם לקיים מדינת רווחה בריאה.
כן, צריך שיהיה עשירון עליון שימשוך אותנו מעלה במידת המאקרו (כפי שכבר קורה בפועל), אך האזרח הקטן, האדם הפשוט - המיקרו, הוא לא מבין את המספרים האלו. הוא מרגיש רק עוד ועוד לחץ. דווקא בדרכי הימין אפשר לפתור את בעיות הדיור - מניעת כניסת
עובדים זרים ומסתננים, וכאמור ביטול ההקפאה - יציפו את השיוק במלאי של דירות חדשות קרובות למרכז.
בתי החולים עמוסים לעייפה. העומס המוטל על הרופאים הוא אכן לא נורמלי, והבעיה נמצאת בעיקר במגזר הערבי, המגיע לעתים תכופות לבתי החולים (למי שחושב שאני גזען, שפשוט ייכנס לבית חולים ויאמר לי שאני טועה). דווקא הכשרת רופאים ערבים בהתאמה למגזר תוכל לאפשר לשאר הרופאים משמרות הולמות שימנעו את תחושת השחיקה הקשה.
שלטון החוק כמובן הוא סוגייה בעייתית במיוחד, הוא לא אמור להיות כזה כלל. כעת מרגיש גם השמאל את נחת זרועה של המשטרה בפינוי הפגנות, ויש לומר כמו בהפגנות ימין - מי שמפר את החוק דינו שייעצר, ומי שיתנגד לו דינו שייפגע וייאסר חד וחלק, ללא הבדל. צריך להחזיר לעם את התחושה שיש טעם לפנות לרשויות אלו, בין אם זה על-ידי החמרת ענישה או יצירת מנגנון חלופי וחינוכי יותר מבית כלא (שבאמת ישנה את טבעו של האדם).
יש תחושה קשה במדינה הזאת, מחנק כזה, שאומר שהבית שלנו הוא כבר לא בית. המדינה שלנו היא בעצם לא בדיוק שלנו. בין אם אלו המשכנתה או האוברדראפט, הקושי במציאת דירה לילד, או הקרעים החברתיים שקיימים בתוכנו, אל לנו להתייאש. קול המהפכה הוא של כולנו. לא הטייקונים, החרדים, המתנחלים או השמאלנים אשמים. כולנו אשמים. כל צעד שעשתה המדינה כנגד מגזר מסוים התקבל אצלנו ברצון, הרי אם רע להם טוב לנו. עכשיו המדינה דורכת על כולנו. לא, לא נדרוך עליה בחזרה. ניקח אותה וננער אותה, כי אין לנו ארץ אחרת.
