כמובן שאין הדברים הללו נועדו לזלזל כהוא זה בעצם המצוקה. כותב השורות האלה השיא ילדיו וחש על בשרו את הקשיים. אלא שהבעיה היא, שטרמפיסטים הזויים מן השמאל האנרכיסטי השתלטו על מסע המחאה, והפכו את המפגינים התמימים למריונטות, שבאמצעותן הם זוממים לשנות את תוצאות הבחירות. ואם במצוקת דיור עסקינן, חובה להזכיר לכולם, לשמאל ולימין גם יחד, ששניהם אחראים במידה רבה למצוקת הדיור. זו איננה הערכה. זו עובדה. למשל ההקפאה שהפעיל ראש הממשלה נתניהו בשרירות-לב, ב-1 בדצמבר 2009, בגיבוי מסיבי של השמאל והאופוזיציה. הנה מה שאמר בעניין זה הפרשן של העיתון הכלכלי 'גלובס', דרור מרמור, שמבין דבר או שניים בענייני שוק הדירות בישראל: "בין אם אוהבים את הבניה ביו"ש ובין אם לא, ברור שבעשורים האחרונים הבניה ביו"ש מיתנה את הביקושים והיוותה חלופה זולה שהשפיעה על עקומת הביקוש וההיצע. הבניה ביו"ש איפשרה לזוגות צעירים, בעיקר דתיים, לגור באריאל, אפרת ומעלה אדומים, במקום להצטופף במישור החוף". אבל מאז ההקפאה, הוא מאשר, חל שינוי עצום. כל הזוגות שחיפשו במרוצת 2010 דיור ביו"ש, נתקעו במישור החוף וממילא גרמו לנסיקת הביקושים והמחירים. וההקפאה, אגב, לא חלה רק ביו"ש ולא החלה בדצמבר 2009. שר השיכון אריאל אטיאס הטיח בנתניהו בנובמבר 2009 כי כבר חודשים ארוכים לפני כן, הוקפאה בפועל בניית למעלה מאלפיים דירות ביו"ש. וכזכור, גם בירושלים הופעלה הקפאה אכזרית. שתי ההקפאות הללו, למרות שהופשרו, עודן נמשכות בפועל. באפרת למשל מתוכננות 1,500 יח"ד שעברו את כל האישורים הסטטוטוריים וניתן להתחיל מחר בבוקר בבנייתן, ועוד כ-3,000 יח"ד שניתן להתחיל בבנייתן תוך שנה – וכל השפע הזה תקוע בשל סירובם של ראש הממשלה ושר הביטחון, בגיבוי אדיר של השמאל, לחתום על האישורים.

אשמים, מסתבר, יש גם בימין, אבל גם בשמאל שמעניק אוטומטית גיבוי לארגונים הירוקים למיניהם, הבולמים בנייה בשטחים נרחבים ופתוחים, רק כדי להגן על איזשהו חרדון נדיר, צב מופלא, עיט חריג ויתוש מוזר, ובמקום לדאוג לחיים, יקרים להם יותר בעלי החיים. איך אפשר, חברים יקרים ממאהלי המחאה, להילחם נגד בנייה ופיתוח, ובו בזמן לבכות על מצוקת הדיור? איך אפשר לתמוך בקליטת עובדים זרים וילדיהם במקומותינו, ובו בזמן לקבול על מחסור בדיור זול (הנתפס על ידם)? ואיך אפשר להתגייס להגנת 'זכותם' של פסבדו-פליטים מוסלמים ממדינות עוינות להישאר בארץ, ובה בעת להתאונן על מחסור בדירות עממיות (שגם הן מתאכלסות בפליטים, בשיטת ארבעה בחדר)? חברים יקרים, יושבי מאהלי המחאה, הגיע הזמן להבין שרק מכשפים ומאחזי עיניים מסוגלים להבטיח לכם שניתן לאכול את העוגה ולהותירה שלמה.

עובדה היא כי את המחאה כולה הולידה 'נערת מצוקה' אחת מכפר שמריהו, שהשמנת המרוחה על שפתיה טרם יבשה, והיא מתעקשת לשכור בגרושים סבירים דירה במקום טוב באמצע, משהו בסביבות רוטשילד-פינת שינקין. ואם לא, היא תארגן לכם וודסטוק-מחאה ברוטשילד. היוזמה למאהל המחאה הראשון יצאה מדפנה ליף, שמתפרנסת מעריכת סרטוני וידאו של הקרן החדשה ושתי"ל (שהיא חברה-בת של הקרן), ואליה הצטרפו חבריה לקרן לישראל חדשה. מנכ"ל הקרן רחל ליאל (שבִּתה, כתבת חברת החדשות בערוץ 2, דפנה ליאל, מסקרת – לא יאומן כי יסופר – מדי פעם את מאהלי המחאה שאמהּ מעודדת), בחשה ועודדה, ואף אישרה זאת במילותיה שלה: "הקרן החדשה לישראל גאה... ללוות גם את המאבק הזה, ברוח, בכוח אדם ובמשאבים (לרבות אספקה שוטפת של אוהלי-הקייטנה – הערת הכותב - מ.ר.) ... מחאתם המוצדקת של הצעירים תתאפשר בתנאים אנושיים יותר (שהקרן סיפקה להם – מ.ר.), על-מנת לספק רוח גבית למפגינים, במטרה לשמור ולשמר את הנושא בראש סדר היום הציבורי בישראל". בנוסף לפעילי הקרן החדשה-שתי"ל (המספקת אוהלי-קייטנה למפגינים), מלבים את 'רוח המהפכה' מקצועני שמאל קיצוני, שאת פרצופם של חלק מהם חושף ארגון 'אם תרצו': אלה ידעיה, סרבנית שירות שעשתה שירות לאומי-אזרחי בעמותת הקרן החדשה – 'רופאים לזכויות האדם'; אלון ליגרין, חבר חד"ש הקומוניסטית ועמותת 'עיר לכולנו'; יהודית אילני דוברת בל"ד, מפלגתו של המרגל המושחת עזמי בשארה; סתיו שפיר פעילת שמאל רדיקלית, חברת קומונת אנרכיסטים וסטודנטית בפרויקט פלשתיני-ישראלי בלונדון, ועוד טהרנים שכמותם. לא פלא שפעילים ששכל בקודקדם ועיניים להם לראות ולהשכיל, כמו תנועות בני עקיבא ו'אם תרצו', שנטלו חלק חשוב בפעילות המחאה בראשית הדרך, נטשו אותה משהבינו שמדובר במחאה פוליטית, לא חברתית. הרי לנגד עיניהם גורשה בבוז, כמעט במקלות, ח"כ מירי רגב, ליכוד, פעילה להקלת מצוקת הדיור, ממאהל המפגינים, כביכול משום שאינם רוצים לערב פוליטיקה במאבקם, ובו-זמנית חיבקו בחום אל לבם את ח"כ ניצן הורוביץ, מרצ, ילד שמנת בזכות עצמו, שהגיע לשטח כדי לתפוס טרמפ פוליטי על גלי המחאה. אבל למה לחפש את הפוליטיקה המוסווית שנשתלה בקרב השובתים ללא ידיעתם? הדברים כתובים שחור על גבי העיתון הפוסט-ציוני 'הארץ', שלפי סקר 'יפעת', פירסם כפול אייטמים בנושא מחאת האוהלים, יחסית לשאר העיתונים, ועוסק ללא הרף בליבוי נלהב של מחאת הדיור. העיתון שגם הוא חוגג עם השמאל הקיצוני והאנרכיסטים על גלי המחאה, מקדיש את כותרותיו הראשיות לעידוד המחאה, לבל תתייבש חלילה. ב-26.7.11 הייתה כותרתו הראשית: "87% תומכים במפגינים; ירידה חדה בתמיכת הציבור בנתניהו", ולמחרת: "ראשי המחאה דחו את תוכנית נתניהו". זו מדיניותו המוצהרת של העיתון שחושב שיש לו מדינה, אשר כתב במאמר מערכת חד-משמעי במילים הכי ברורות שרק אפשר: "אסור שתישאר (המחאה) רק ברחובות, עליה לבוא לידי ביטוי גם במערכת הפוליטית" (25.7.11). הנה 'האקדח המעשן'. ככה זה כשעיתון המתיימר להיות מהוגן, מתחבר לאנרכיסטים, מסרב כמותם להכיר בתוצאות הבחירות, וסבור כמאמרו של איש השמאל יצחק בן אהרון כי "צריך להחליף את העם".