על במה כמעט חשופה, שקירותיה שחורים, עם תאורה מכוונת שמשנה את מוקד התענינות הצופים בהתאם להכוונת הבימאית והמעבדת נויה לנצט, מספרים שמונת הצעירים והצעירות את שהתרחש אז, בימים בהם קרמה המדינה עור וגידים, תוך איבוד דמים רב. סיפורי הצעירים, שאינם "משחקים" דמויות ספציפיות בלעדיות, הם קולות ההיסטוריה. המראות שמצטיירים לנו מהתיאורים, מגלים לנו עד כמה המלחמה ההיא הייתה איומה וגרמה למות צעירים שהקריבו את עצמם - רק בגלל חוסר הדעת בה היא נוהלה.
אם להתוודות על האמת, רבות מהפשלות שמתגלות תוך כדי סיפורן בהצגה, ידועות למתי מעט בארץ - לאלה שקוראים את ספרי תולדות מלחמת העצמאות שכתב ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין. הוא אומנם לא נטל חלק בקרבות בגלל גילו הרך, אך טרח לראיין את כל מי שכן נטל בהם חלק, והיה מקובעי המהלכים שלהם, החל מבן-גוריון וכל המפקדים שפיקדו על הקרבות החשובים ועד לחיילים הפשוטים.
כשמתגלה בהצגה עד כמה הכל היה חובבני ונטול כל חשיבה - כיצד אימנו קבוצת צעירים לפל”ים (כולל קניוק עצמו) כיצד לצלול, איך להתנהג על הסירות, ובסיום הקורס שלחו אותם ללא שום אימון בנשק אלי הקרב המכריע על כיבוש הדרך לירושלים, שם נהרגו כמעט כולם, וגם עולים חדשים פליטי שואה, חסרי כל ידע בהתמצאות בארץ ובנשק. ע.ב.) - אתה מזדעזע מחדש ונרעש למשמע הדברים בהצגה. עד כדי כך, שגם השחקנים עצמם מצאו את עצמם מעורבים בסיפור והפכו לחלק חי ממנו.
וזו סיבת ההצלחה של ההצגה. חינם וכשרונם של שמונת הצעירים מתלכד עם האמת שחושף קניוק מלבו הקרוע, ולמרות שאין זו דרמה תיאטרלית, עם התחלה אמצע וסוף, דיאלוגים וכל כללי בניית מחזה - הרי שהקהל חש כחלק מהסיפור בעצמו, מזדהה עם השחקנים, למרות התוספות הפוליטיות המיותרות שאמורות לערוך השוואה בין מצבנו כיום ביחס לערבים, והמצב אז. תוספות כגון אלה, באות מתוך הרצון לחבר את הקהל כיום למה שקרה אז. ולא היא. אין שום צורך בהוספה למה שקניוק כתב בספרו עטור ההצלחה והפרסים. די בדבריו היוצאים מהבטן, של מי שהתבוסס בדמו וראה את המוות סביבו פורש את כנפיו על כל חבריו במחלקה.
ונכונים דבריו של קניוק בתכניה של ההצגה, שמילותיו הכתובות פחות מרגשות אותו מאשר לשמוע אותן על הבמה. זו גדולתו של התיאטרון, ובזה הוא עולה על כל יצירה כתובה או מוסרטת, ובו אנשים חיים על הבמה, שבזכות חומר טוב יכולים לסובב לך את הבטן. בהצלחה לקבוצת הצעירים המוכשרים האלה.
