אין ספק שקיץ 2011 אינו שקט. לא מדובר במצב ביטחוני רעוע, אלא בהתעוררות הציבור הישראלי אשר יצא מהתודעה הכוזבת והחל להיאבק על זכותו לחיות בארץ ישראל. זה החל בחורף במחאה על העלאת מחירי הדלק, לאחר מכן שבתו העובדים הסוציאליים, שביתה שהסתיימה בתחושה קשה של מרמור על ההסכם שנכפה עליהם. הקצב הואץ עם החרם על הקוטג', דרך המאבק המתפשט למען דיור הוגן ועד להתפרצותם של הרופאים המתמחים נגד תנאי ההסכם אשר התגבש בשבוע שעבר עם משרד האוצר. במאבקים אלו מביע העם את מיאוסו מהטיפול שנותן לו הממסד (הכולל הן את מוסדות השלטון והן את חברי הכנסת); וכן מבטא המאבק את שחיקת מעמד הביניים אשר לא יכול לשאת על גבו את השכבות החלשות, והפער בינו לבין האליטות הולך וגדל. דבר זה נובע מכך שהממשלה בחרה להוריד את המיסים הישירים (אשר משרתים את האליטות) ולהעלות את המיסים העקיפים המשפיעים על השכבות החלשות. וגם מעצם העובדה שהמשכורות של אנשי מעמד הביניים לא עלו בשנתיים האחרונות. למשל, בתחום הדיור, למרות שהאוכלוסיה גדלה ועלה מחיר הדירות, קוצץ תקציב הסיוע לרכישת דירה מ-5.6 מיליארד שקלים ל-1.3 מיליארד בשנה. כלומר: הממשלה לא העלתה מיסים לשכבות החזקות אלא פגעה בשכבות הביניים. גם בתחום הבריאות קרה מהלך דומה: מאז שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, אשר נועד להבטיח רפואה שוויונית לכל אזרח, ההוצאה הפרטית על בריאות הלכה וגדלה. אז מה הפלא שמשרד האוצר לא מעוניין להשקיע ברפואה הציבורית ולסיים את השביתה הנמשכת כבר 116 יום. למרות שנתניהו דיבר על "השמן והרזה" עם כניסתו לתפקיד משרד האוצר ב-2003, שום דבר משמעותי לא השתנה. השכבות החזקות המשיכו להשמין מנחת, ואילו שכבות הביניים החלו לרזות ולהצטמק. כולי תקווה שמאבקים אלו יצליחו, אחרת מדינת ישראל נדונה לכיליון מתמשך. חשוב מאוד שכל המחאות יתאחדו למחאה אחת למען עשיית צדק חברתי שלא נעשה כאן מזה שנים, ושיוקם גוף אזרחי מוביל אשר ישמש מעין "ממשלת צללים" לממסד השבע והאנמי. המאבק הוא לא רק על שכר ותקנים, אלא על עתידה של מדינת ישראל שכרגע הוא לוט בערפל.