ברצוני להחמיא לעצמי (כי אחרים לא יעשו זאת), אבל אני כותב על כך ומציע זאת כבר מספר שנים במאמרים בנושא זה. לפני כשנה פניתי לח"כ ניצן הורוביץ ממרץ, שהעלה את הנושא בכנסת, במכתב ארוך ומנומק שבו הצעתי, לא רק להוזיל את עלות המסע ומתן סבסוד ממשלתי, אלא גם לשנות את המטרות, המהות, המסלול והארגון. לאורך הדרך קראתי גם על אנשי ציבור ומחנכים למיניהם, שמתנגדים למסע בכלל, וחלקם גם לתוכן שייצקו בו. למתנגדים אני יכול לומר: "אין תחליף למראה עיניים", אין תחליף לצעידה לאורך נתיבי המוות והרשע, השכול וניסיונות להשכיח או ניסיונות להתנער מ"השואה" ונוראותיה. שלא לדבר על מכחישי השואה, היסטוריונים מטעם, בתוספת "השטן הקטן" בדמות אחמדינג'אד כהיטלר המודרני כאשר ביניהם יש מקום כבוד לפרטנר הפלשתיני שלנו. אבו-מאזן, שהדוקטורט שלו, שכתב במוסקבה הוא "הכחשת השואה". כדאי - לתומכים הנלהבים שלו מקרב הישראלים, לזכור זאת כשבאים ודוחפים לוויתורים והסכמים למען "השלום כביכול", אשר חתימתו עם מכחיש שואה, לא בטוח ששווה את ערך הנייר. לגוף העניין, את המצעד הזה אסור להפסיק. יש מקום לשינויים וביניהם לחלק את המסע בין גרמניה ופולין. ממשלת פולין, מתרעמת בצדק שמדביקים לה בלעדית כביכול את השואה. השואה, תכנונה, מסגרות ביצועה - לא החלה בפולין אלא בגרמניה. את המסע יש להתחיל בברלין, במוזיאון השואה, משם ל"ווילה וונזה", שם יש מוזיאון קטן להנצחת התוכניות האופרטיביות לביצוע, כולל מסמכים, תמונות המשתתפים והסבר מהלכי הביצוע. משם לרציף 17 - בגרינוולד, משם גורשו כל יהודי ברלין, משם לדכאו - מחנה הריכוז הראשון בלב גרמניה. בשלב ב' - יש לעבור לפולין ולאושוויץ כמחנה השמדה לדוגמה ולדיראון עולם. בשלב ג' במסע יש להדגיש את נושא התרבות, הספרות, המוזיקה, האינטליגנציה היהודית והישגיה באירופה, עד מלחמת עולם השניה, ומה שעלה בגורלם של גדולי היהדות בתחומים השונים. בשלב ד' של המסע - יש לשלב לנוער הצעיר, התוסס והצמא דעת גם תרבות של טיול, של בילוי, של הנאה מהנופים ויפי הארצות גרמניה ופולין. יש להפוך את "מצעד החיים" למסע של לימוד והטמעת ערכים ולא רק מסע אל מחנות המוות והשכול. ואת כל אלה - אפשר בהחלט לשלב במסע של 8-6 ימים ובעלות סבירה. לכן, יש לפנות לשר החינוך גדעון סער לברכו על מהלך הפיכת המסע לנגיש לכל ילדי ישראל, אבל לבקש ממנו בהזדמנות זו שינויים בתוכנית ובמהות כפי שהצעתי לעיל. ולסיום ברצוני לצרף מכתב שנתבקשתי לכתוב לנכדתי שיצאה למצעד החיים, מטעם "תיכון אלון", ברמת-השרון ושהוקרא בפני התלמידים, ביחד עם מכתבים הורים וקרובים נוספים באחד הערבים. מאחר שדבר לא השתנה במשך השנים, ובכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והעולם הציני והמזויף, מתרפס ושכח מה עשה לו עמלק, ציר הרשע והפשע, שהצביעות הבינלאומית חוגגת - המכתב אקטואלי ומעשי גם לימים אלה.

לאופיר הנכדה האהובה והיקרה.

את נוסעת לפולין, מדינה ממנה ברחתי, אחרי המלחמה בתום תקופה אפלה וטראומטית בתולדות עמנו - כאשר רק שרידים מהמשפחה ניצלו מהתופת ועלו לישראל. את מגיעה, ממדינת ישראל הריבונית העצמאית הדמוקרטית, ביחד עם מאות בני נוער, צעירים תוססים חופשיים ועצמאיים. בעצם נוכחותכם על אדמה זו, הרוויה בדם ובדמעות בני עמנו, שהתאכזרו להם רק בשל היותם יהודים גאים, יש משום אמירה חזקה, בלתי מתפשרת, על נצח ישראל. שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו - אך לאורך כל ההיסטוריה, עם ישראל שמר על הגחלת, בשל ייחודו, לכידותו ונשמתו היהודית. אותה נחישות הביאה אותנו לעצמאות ישראל במדינתו ההיסטורית. הביקור בפולין ובמחנות, על-אף העצב וההלם, לא צריכים לייאש, אלא לחזק אותכם ואותנו - בהמשך מאבקנו וקיומנו בצוררים שהיו, שעדיים קיימים ויהיו בעתיד, אך גורלם כבר נחרץ כמו קודמיהם. צעדת אלפי בני הנוער בערי וכבישי פולין - היא "מסר", מהמדינה לאירופה ולעולם, "לא עוד", ושנית מצדה לא תיפול. תצעדו בראש מורם ובגאווה ותעבירו את לפיד החיים והחירות לבאים אחריכם. באהבה וגאווה - סבא-אבא