סבתי, מלכה הלפרין ז"ל לבית רימר, נולדה בסרביה, בעיר אונגן בשנת 1904, וכמעט ואיני יודעת דבר על ילדותה ומשפחתה, למעט העובדה שלאחר השואה נותרו בחיים שתי אחיותיה (שהצליחו לברוח לרוסיה) והגיעו לישראל. אני נוצרת בדמיוני תמונה מטושטשת של נערה יפה בפרווה הנשקפת אלי מתמונה ישנה, שחור לבן, המביטה למצלמה בארשת מהורהרת. תמונה זו צולמה זמן קצר לפני שסבתי החליטה לנטוש את מחוז ילדותה ונעוריה ולעלות, לבדה לארץ ישראל, בגיל 16.
השנה הייתה שנת 1920, אולי 1921. בסרביה של אותה תקופה הייתה שסועה ומרוסקת בעקבות מלחמת העולם הראשונה. האנטישמיות גאתה וחוסר היציבות הפוליטית הגביר את מצוקת היהודים. סיפור המתגלגל במשפחה מספר שסבתי הצעירה נפלה קורבן לחבורת אנטישמים שחמדו לצון וזרקו את היהודייה הצעירה והיפה מרכבת נוסעת. אירוע טראומטי זה היה, ככל הנראה, האירוע המכונן שהביא אותה להותיר את חייה המסודרים מאחוריה, ולעלות לבד, ללא משפחה וללא אמצעים לארץ ישראל.
אני עוצמת את עיני ומעלה בדמיוני בית קט וצנוע עד מאד, בן שני חדרים פשוטים ביד אליהו. מסביב לבית גינה קטנה, ובה גדלים פרא עצי שסק ולימון, לצד תירסים וירקות הגינה. על הקיר, בחדר המגורים, תלויה תמונה יפיפייה של טירה גדולה לחופו של אגם, ומרפסות לבנות מקיפות אותה. הטירה על גניה הפורחים משתקפת במימי האגם ומעניקה לה מימד חלומי. התמונה הנפלאה שמורה בזיכרוני כפנטזיה המנוגדת תכלית ניגוד לעולם הדל והצנוע בו הייתה ממוקמת. כילדה, אהבתי להביט בתמונה ולהפליג בדמיונות על חיי המשפחה האצילית המתגוררת בה. בעבור סבתי, סמלה התמונה געגועים למולדת האירופית ולחיים שהותירה מאחוריה עשרות שנים קודם לכן.
סבתי מלכה נצורה בדמיוני כאישה שקטה מאד שעיניה העצובות ניבטו אלי מפנים חרושות קמטים ועייפות. כל הופעתה אמרה פשטות וצניעות, והליכתה הייתה איטית ושפופה מעט. ידיה המיובלות היטיבו לתפור ולבשל, ושפתה הייתה ערבוב מתובל ומגוחך משהו של עברית ויידיש. שערה האפיר וכל חזותה אמרה עליה זקנה ועייפות בטרם עת. לא הרבה ידעתי עליה כילדה. למען האמת, גם לא ביקשתי לדעת. לעתים, בעוונותיי, אפילו הפגנתי יחס מזלזל משהו כלפיה, כשהפכתי ללעג את העובדה ש'סבתא עבדה בכבישים בתל אביב'.
כל שידענו עליה היה שהייתה חלוצה. שהגיעה לארץ 'לבנות ולהבנות בה', כדבריה. שסללה כבישים ועבדה בבניין (בעיקר בתל אביב-אלנבי, הכרמל, שד' רוטשילד), עבדה בפרך בפרדסים בפתח תקוה, וחיה חיי עליבות בתל אביב כפועלת עברייה.
בהמשך נודע לנו שאיבדה ילד קטן (בסוף שנות העשרים) בשל מחלה והעדר טפול רפואי ותרופתי הולם. במהלך השנים התבררו פרטים נוספים ביחס לסבי וסבתי. סבי ראובן היה גבר יפה תואר הצעיר ממנה בארבע שנים, שרמנטי ואהוב על נשים. מערכת היחסים הסבוכה ביניהם יכלה לפרנס רומנים. מה שאיחד את שניהם הייתה העובדה, המצערת, שיחד ולחוד היו שניהם דלפונים שהגיעו לארץ בגפם ובחוסר כל. בניגוד לאחרים, שהצליחו 'להסתדר בעבודה' בעזרת מכרים וקשרים, סבי וסבתי לא הצליחו לבסס את עצמם כלכלית ונותרו, בחלק ניכר מחייהם, במצב של חיי דלות ועליבות בתוך הכרך הבורגני המתפתח של תל אביב. הם חיו בשולי החברה - 'חלוצים' מתבגרים ומזדקנים - שנותרו עם שברי החלום ועם מעט מאד כסף לקנות במכולת.
מערכת היחסים הזוגית ידעה עליות ומורדות. לאחר מותו של הבן הבכור הם הולידו, בתחילת שנות השלושים, את דודי צבי - שנולד פג במשקל זעיר ובדרך נס נותר בחיים. לאחר מכן נפרדו דרכיהם לזמן מה, כשכל אחד מהם מפלס לבד את דרכו במשעולי הכרך התובעניים. לאחר חזרתם זה לזרועות זו - הולידו את אמי בלה - אך חייהם לא סגו בשושנים.
מסיפוריה של אמי למדתי שהקשיים הכלכליים, העדר הביטחון התעסוקתי והמחסור בדיור הקבוע, לוו את חייהם כצל וקיבעו את מעמדם כחלשים בין החלשים, בשולי החברה העברית המתפתחת. עד שמלאו לאמי שלוש שנים התגוררה המשפחה במעונות אוהלים שהקימה עירית תל אביב למחוסרי דיור בשייח מונס, והזיכרון הקדום ביותר של אמי הוא המגע עם רצפת החול, עת קמה ממיטתה מדי בוקר. לאחר מכן, בשנות השלושים, עברה המשפחה 6 או 7 דירות, בשל חוסר היכולת לשלם שכר דירה באופן קבוע.
מלחמת העולם השנייה היטיבה, באורח פרדוכסלי, עם סבי וסבתי. סבי התגייס לצבא הבריטי ושירת בו בתפקידים שונים - כטבח, כמציל ובתפקידים נוספים. למרבה הפלא, חיי הדלות לא פגמו בכריזמה המיוחדת של הגבר יפה התואר, ששלט באנגלית ורכש לעצמו ידידים בריטים רבים. הגיוס לצבא והמשכורת הקבועה שקיבלה המשפחה, העניקו להם, בפעם הראשונה, ביטחון כלכלי ותעסוקתי. לאחר המלחמה זכו לקבל בית קטן עם חלקת אדמה צמודה בשכונת משוחררי הצבא הבריטי ביד אליהו. כך הפכו סבי וסבתי, בפעם הראשונה בחייהם, ולאחר 25 שנים בארץ הקודש, ל'בעלי בית'. בזכות שירותו המצוין במסגרת הצבא הבריטי, זכה סבי לקבל משרה קבועה כפקח בעירית תל אביב, משרה שאחז בה במשך כ-10 שנים, עד מותו.
פעמים רבות במהלך השנים עלתה בדמיוני דמותה של סבתי. כיום, כשאני עצמי סבתא כבת 54 (ורואה עצמה כמי שכל החיים לפניה...), אני נזכרת בסבתי שהייתה מבוגרת ממני בשנים ספורות בלבד, אך נצרבה בתודעתי כקשישה עצובה שהחיים התאכזרו אליה.
רבות תהיתי מהיכן שאבה את הכוח, התעוזה והאומץ לנטוש הכול מאחוריה ולהגיע לבד לארץ הלבנט הפרימיטיבית בגיל 16? כיצד חשה ללא נוכחות ידה המלטפת, פיזית ומטפורית, של אמה ונוכחותה המגוננת של משפחתה? איך הצליחה לאזור עוז ולהיפרד מהוריה, ביודעה שמעטים הסיכויים שתתאחד עמם? מאין לנערה כה צעירה אידיאה כה חזקה? מהיכן ינקה את הלהט, התשוקה והנחישות?
אני מלאת השתאות והערצה לאישה הצעירה שקשיי החיים לא ריפו את רוחה. היא מעולם לא ויתרה על החלום, האישי והציוני, וכל חייה הניפה אותו כדגל, כמשאת חיים: 'אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות'. עבור סבתי היו מילים אלו צרובות בדמה, בזיעתה, בדמעותיה.
אני תוהה מה התחולל בנפשה בכל אותן שנים של עוני מרוד וסבל פיזי ורגשי: האם חשה רגשי חרטה על בואה? האם נשמר קשר מכתבים בינה לבין משפחתה? ואם כן, מה כתבה להוריה ולמשפחתה ומה בחרה להסתיר? האם שיתפה אותם במצוקתה הנוראה? הלוואי ויכולתי לשחזר את מחשבותיה.
סבתי ביקשה להבנות כאישה עצמאית, גאה ודעתנית הנוטלת חלק בבניין הבית הלאומי, ותחת זאת מצאה עצמה מבשלת, תופרת ומנקה בבתי האמידים של העיר העברית המתפתחת. חלומה הקטן וחייה הצנועים נבנו והתפתחו בצל האירועים ההירואיים שליוו את חיי ההישרדות שלה בתל אביב: מאורעות 1920,21, מאורעות 1929, מאורעות 1936-1939, מלחמת העולם השנייה (כשבעלה נפל כחייל בריטי בשבי הגרמנים), מלחמת העצמאות (בה נאלצה לברוח למספר חודשים עם משפחתה מיד אליהו, בשל התקפות הערבים, ולמצוא מקלט בבית הכנסת ברחוב לילינבלום בתל אביב), מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים.
מפינתה הצנועה המשיכה להביט בעיניים חכמות וללא אומר במדינה היהודית המתפתחת ובנכדיה השובבים, 'הצברים' מלאי החוצפה, שהפליאו לרכב על אופניים ולרוץ יחפים בשבילי השכונה.
צער רב אני חשה על שברגעים כאלו, ואחרים, לא שאלתי אותה לרגשותיה, למחשבותיה וזיכרונותיה. אני מנסה להשלים בדמיוני את החסר, אך תמיד תלווה אותי תחושת החמצה על השאלות שמעולם לא נשאלו.
ברשימה קצרה זו, באמצעות סיפורה של סבתי ז"ל, ביקשתי להנציח את כל אותן פועלות חלוצות ועלומות שם, שבעמל ידיהן בנו את הארץ הזו, ונשכחו מהתודעה הציבורית ומהסיפור ההיסטורי של תקופת היישוב.
ספיח - סבתי מלכה הלפרין ז"ל נספתה בתאונת דרכים בשנת 1974 בהיותה הולכת רגל, סמוך לביתה ביד אליהו. ביתה נותר בעיזבונו במשך עשרות שנים - אין יוצא ואין בא. כיום עומד במקום בית דירות חדש ויפה.
