כל עם ישראל (כמעט) מזדהה עם המחאה החברתית, ובמקרה הטוב הממשלה תזרוק לנו כמה סוכריות ובהן איזה סם מרגיע, לא יותר מזה. אלא אם כן הממשלה תתפטר כולה ונלך לבחירות שבהן נראה שוב את אותם הפוליטיקאים מתמודדים על כספנו ומה שהיה הוא שיהיה. ולא חשוב אם ראש הממשלה יהיה
ציפי לבני, נתניהו, מופז, כחלון או שלי יחימוביץ אהובת הציבור. השינוי יבוא רק באבולוציה ולא על-ידי מהפיכה דיקטטורית שתלאים את כל העסקים של הטייקונים בין לילה. אל דאגה, זה לא יקרה. אבל אף אחד לא רואה, לא בציבור ולא בממשלה, את המחאה המחכה לנו מעבר לפינה והיא סכנה ממשית לחברה הישראלית (שהיום נקראת "מעמד הביניים" כשמתעלמים מהמעמד הנמוך, בצדק? לאו-דווקא).
אז בואו נעלה לדירתו של
אהוד ברק ונביט דרך הטלסקופ המפואר שלו אל העתיד של מעמד הביניים והמעמד הנמוך, שם נגלה את המחאה שלא תהיה והיא דווקא תסכן את החברה הישראלית. דרך הטלסקופ המפואר והמשוכלל נבחין שעיני קשישים וניצולי השואה הנעשקים על-ידי משרד האוצר כבויות ואין בהן תקווה אלא למות בכבוד ומהר. הם יודעים שמדינת ישראל אינה מדינת רווחה שאינה רואה את דור המייסדים, את צנחני מתלה ופעולות התגמול, שרוינרים גיבורים, אנשי הצפרדע ויתר הגיבורים (גורודיש בג'בל לבני: "אחי גיבורי התהילה") וחבריהם, הפכו לנזקקים.
אבל למרות שיש ותמיד היו מנהיגים שזלזלו בחוכמת החיים ובניסיונם של הזקנים (גדלנו על סיפורים על מנהיגים כאלה, אפילו מתוך מקורות היהדות), הקשישים האלה רואים ומנתחים את המצב העכשווי ויודעים (לא מניחים - יודעים) את אשר מצפה להם. למרות הדמנציה, (דמנטיה - בעברית תקנית) הקטרקט ויתר התחלואים, הם יודעים לקרוא את המפה. והם לא צריכים מצפן ולא GPS (מה זה?) כדי לראות שלשכבות החלשות עדיף למות מהר מאשר לנבור בפחי האשפה של השווקים, לקבל מנות לליל הסדר, בגדים משומשים מאגודות צדקה ולאכול בבתי תמחוי. הממשלה מייחלת שהם ימותו מהר כדי שהאוצר לא יצטרך לשלם להם דרך הביטוח הלאומי שקלי עוני, ושודדת את כספי ניצולי השואה שהם גם קשישים וחסרי תקווה.
הם יודעים גם שהיום בין העסקים הגדולים (גם של נדל"ניסטים טייקונים) והמצליחים ביותר הם חברות "לדיור מוגן", איזה שם! איזה שמות: "אחוזות רובינשטיין", "פרוטיאה בכפר", "גיל פז", "בית בכפר" ועוד, ועוד ועוד. עסקים שמתבססים על רגשות האשם של הצאצאים. קשישי השכבות הנמוכות השכבות הנמוכות אפילו לא חושבים על דיור מוגן. ואם הם מבקשים קורת גג אזי מפנים אותם ללשכה הסוציאלית, אחר כך ממתינים בבית או שמדדים לאיזו מאבחנת שתבדוק איך הקשיש/ה קושרת/ת את שרוכי הנעלים, איך הוא/היא מתלבש/ת (לבד או אם עזרה) ועוד בדיקות משפילות.
הקשישים ממעמד הביניים גם הם אינם רוקדים משמחה בככרות העיר. אלו מחלקים לשלוש קבוצות: 1. אלה שיש להם דירה אינם עשירים אך אמידים למדי, לאלה אין בעיות. 2. אלה שיש להם דירות ישנות, ילדיהם בין המשתתפים במחאות להם יש בעיה דומה לאלה מקבוצה 3. אלא שגרים בשכר דירה ומשלמים ממעט החסכונות ואיזה פיצויים מגרמניה וקצבת זיקנה ממנה משרד האוצר גוזל חלק גדול מכספם.
לקשישים מקבוצות 2 ו- 3 אין תקווה. להיכנס לדיור מוגן רק דמי כניסה עולים מאות אלפי שקלים, גם אם בעלי הדירות ימכרו אותן, איך הם ישלמו את שישה או שבעת אלפים שקלים לחודש? נדמה לי שהקשישים, מייסדי המדינה שזוכרים מהי ציונות, שרים בלבם
פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת מתנפצות לנו כָּל הַתִּקְווֹת. את האנשים האצילים הללו לא נראה בכיכרות העיר מוחים על מצבם, כי איש לא רואה אותם, איש לא סופר אותם. הם ישענו על מקלות ההליכה או הליכונים ויזכרו ימים אחרים. השאלה היא מה זה יעשה לחברתנו.
