מזה שבוע מוצפת הארץ במפגינים הדורשים צדק חברתי בנושאים שונים: מחירי הדלק, מחירי הקוטג', מחירי הדיור, שביתת הרופאים ועוד. אחרי עשרות שנים של מחאות, וכמעט כולן בענייני ביטחון (הפגנת מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום הכיפורים והפגנת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השנייה), סוף-סוף מחאה אזרחית חברתית על המצוקות היומיומיות של מעמד הביניים בישראל.
עד עכשיו אמרו לנו שהפתרון הוא בכלכלה חופשית ובתחרות במשק שתניב לנו האזרחים הורדת מחירים ותחרות על רמת השירות. המציאות שונה והתיאוריה לא מתממשת. בנושאים המרכזיים במשק אין תחרות, במקומה יש לנו זוגות או שלשות של חברות-ענק השולטות בשוק ומתואמות במחירי המוצרים כמו תנובה ושטראוס, הוט ויס, סלקום, פלאפון ואורנג' ועוד.
אפילו הכלכלה הגדולה בעולם, ארה"ב, נמצאת לקראת חדלות פירעון, אז מסתבר שכוחות השוק לא בדיוק מיטיבים עם העם אלא עם הענקים השולטים בכלכלה, הטייקונים למיניהם (שבחוצפתם מציעים ל
ממשלה מה לעשות).
בתחילה המחאה הייתה עממית והתחושה הייתה שסוף-סוף הציבור בישראל מוחה גם על מחירי הלחם והחלב כמו בכל המדינות המתוקנות וכמו אצל שכנינו במדינות ערב, שגם לנו יש מה ללמוד מהם בכל הקשור למחאה חברתית; אבל לפתע פתאום, בסוף השבוע שעבר, התחילו להישמע קולות אחרים, ואני חייב לציין - מוזרים.
בימין התחילו לנסות ולבדל עצמם מההפגנות, פתאום נשמעו טענות שההפגנות פוליטיות, שבעצם רוצים בהפלתו של נתניהו, כאילו הבעיות התחילו רק בכהונתו. הגדילה לעשות תנועת "ישראל שלי", שאני בדרך כלל מזדהה עם המסרים שלה, ועשתה מחקר על כל ראשי ההפגנות בארץ ומצאה שהאחת היא שמאלנית, השני סרבן והשלישי, רחמנא לצלן, כבר השמיע דעות בגנות הממשלה בעבר... במקום להתאחד על מאבק צודק והגיוני, תנועת "ישראל שלי" מייצרת פירוד ובעיקר פוגעת במאבק צודק וגם בעצמה.
הימין לא צריך להיות תמיד ימין, מותר גם לבחון דברים בצורה עניינית, לא הכל פוליטיקה.
