אם מאתגרים את יהודי נורווגיה בשעת ויכוח, לא תהיה להם ברירה אלא להודות שהם כנראה מעולם לא הפכו לחלק אורגני של החברה הנורווגית; הם רק נסבלים שם. אפילו אותם יהודים נורווגים מעטים בישראל שסייעו בידי במחקר שלי, מעדיפים להישאר בעילום שם. כאמור, היחס כלפי יהודים וישראל מאפשר מבט ייחודי אל נבכי החברה הנורווגית. מכאן ניתן לראות תופעות דומות ביחס לאחרים. אנשי אקדמיה לא-יהודים בעלי דעות חורגות סיפרו לי על האפליה נגדם באוניברסיטאות. נוצרים, בעיקר אוונגלים, מדברים על כך שהאליטה בזה להם ודוחקת אותם לשוליים. השבועון הנוצרי 'נורגה אידאג' - היחיד שמעז לנקוט עמדה ביקורתית כלפי האליטה המקומית - זוכה להגבלות רבות. חנויות ספרים גדולות לא מוכרות את פרסומיו, הכוללים את ספרו של אלן דרשוביץ 'הטיעון למען ישראל'. ספריות ציבוריות מסרבות לרכוש את ספריו. כשיערך בעתיד מחקר על התופעה הזאת, יתברר עד כמה עמוק חדרה האי-סובלנות של אליטת הכוח בנורווגיה. השבוע אמר רה"מ סטולטנברג כי תשובתה של נורווגיה לפשע הנורא תהיה "עוד דמוקרטיה, עוד פתיחות, עוד הומניות, אבל לעולם לא עוד נאיביות". אם הצהרה זו היא יותר מסתם תעמולה, הרי שבפני ממשלת נורווגיה ובפני האליטה שלה עומדת דרך ארוכה וקשה. הם יצטרכו לשנות באופן רידקלי את נטייתם לחשיבה-קבוצתית, לנטוש את דרך הפוליטיקלי-קורקט ולהיפטר מהדימוי העצמי הכוזב שהם מטפחים. הם יצטרכו כמובן לפתח באופן מחושב את היכולת לביקורת עצמית. האם אלה שנמצאים היום בשלטון יהיו מסוגלים לכך? קשה מאוד לדעת.

במבט מקרוב, משתקפת תמונה שונה. קשה לנתח ישויות מורכבות כמו אומה. לפעמים יעיל יותר להשתמש בפריזמה קטנה הרבה יותר ולהסתכל דרכה על החברה. לא פעם, המדד המועיל לבחינתה של חברה הוא היחס ליהודים ולישראל. כך גם בנורווגיה, עד כמה שזה עלול להישמע מפתיע. מספר היהודים בנורווגיה הוא פחות מ-2,000. מתוכם 800 משתייכים לשתי הקהילות הקיימות באוסלו ובטרונדהיים. והנה, סקר שנעשה לא מכבר על-ידי עיריית אוסלו מצא ש-33 אחוז מהתלמידים בבתי הספר התיכוניים בעיר חווים התעללות או איומים לפחות פעמיים או שלוש בחודש. נערה יהודייה אחת הצהירה כי כל התלמידים היהודים שהיא מכירה הוטרדו בבית הספר. שום קבוצה דתית אינה זוכה לאפליה כזאת או אפילו לאפליה קרובה לכך. הבאים בתור אחרי היהודים הם הבודהיסטים, ואצלם מדובר על עשרה אחוזים. התופעה הזאת מוכרת כבר מזה עשר שנים אך השלטונות בחרו להתעלם ממנה. התקשורת של הזרם המרכזי בנורווגיה מאופיינת בשטחיות, בפוליטקלי-קורקט כפייתי ובהיעדר בולט של ביקורת עצמית. הנתון הממקם את נורווגיה כארץ מובילה בחופש העיתונות הוא מוטעה לחלוטין, כיוון שהצנזורה שם מונחית על-ידי עורכי העיתונים עצמם ולא על-ידי המדינה. דוגמה אופיינית קשורה למי שהיה סנאטור בארצות הברית, סם בראונבק. בקיץ 2010 הוא כתב לשגריר נורווגיה בוושינגטון על השנאה שקיימת בנורווגיה כלפי יהודים וכלפי ישראל. בראונבק צירף מכתב של מכון וינזנטל שפירט מקרים תומכי-שנאה של המלך הארלד ה-5, ראש הממשלה סטולטנברג ושר החוץ יונס גהר סטור, בנוסף למקרים אחרים. רק שני עיתונים נורווגיים קטנים מצאו לנכון לפרסם את הידיעה על מכתב בראונבק. שאר כלי התקשורת התעלמו, למרות שמכתב הסנאטור היה חסר תקדים. באליטה הנורווגית יש מוליכים רבים של שנאת-מדינת-ישראל. כמה שרים בממשלת העבודה-שמאל הם אנטישמים במשרה חלקית. הדעה הקדומה האנטי-ישראלית של הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים זוכה לאישור ולתמיכה מרשות השידור המקומית. יש בתקשורת הנורווגית עמדה אנטי-ישראלית קבועה ובולטת. קיימת אנטי-ישראליות באקדמיה. האיגודים המקצועיים יכולים בקלות להיקרא האיגודים השונאים. כמה מההגמונים הלותרנים הם מסיתים עיקריים לשנאה. בגלל הטרגדיה הכל כך גדולה שבה נרצחו עשרות בני נוער באוטויה, איש לא מוצא לנכון - ובצדק - להפנות את תשומת הלב לכך שלפני הטבח במחנה התנועתי הזה, זכו הצעירים שהשתתפו בו למנת הסתה אנטי-ישראלית על-ידי המדריכים שלהם מתנועת הנוער AUF של מפלגת העבודה. המרצים שהתארחו שם כללו את יונס גהר סטור. בתמונות מהפסטורלה התנועתית על האי נראים בבירור השלטים "הטילו חרם על ישראל". למרבה המזל יש לישראל ידידים רבים ופעילים בנורווגיה. אפשר למצוא אותם בעיקר בשורות האופוזיציה, כמו גם בקרב נוצרים פרו-ציונים, אך אין בכוחם לפצות על הרוע שמפיצות האליטות התרבותיות. בחודשים האחרונים הגיעו סוף-סוף האנטישמיות והאנטי-ישראליות לתקשורת האמריקנית, בדמות מאמר שכתב אלן דרשוביץ ב'וול סטריט ג'ורנל'. הוא תקף כמה ראשי אוניברסיטאות בנורווגיה שסירבו להצעתו לתת הרצאות חינם: "רק פעם אחת קודם נמנע ממני להרצות באיזושהי מדינה. מדובר בדרום אפריקה של ימי האפרטהייד". בקשר לטענתו של סטור כי הפילוסופיה של נורווגיה היא של דיאלוג, דרשוביץ כתב ש"חמאס ותומכיו מוזמנים לאותו דיאלוג, אבל תומכי ישראל מורחקים באמצעות חרם על השקפות פרו-ישראליות, חרם בלתי מוצהר אך מוחשי למדי". לראשונה מזה שנים רבות הלכה אינטלקטואלית מקומית אפילו רחוק יותר. חאנה נבינטו הרלאנד, סופרת מצליחה והיסטוריונית של דתות, כתבה: "אותם אנשים הממוקמים בעמדות הכוח הפוליטיות הם שדחפו לדפוסי ההתנהגות השליליים באופן מוחלט כלפי ישראל משך שנים כה רבות, ובכך הם אחראים ליצירת שנאה כלפי יהודים שהפכה לפוליטיקלי-קורקט. נורווגיה הפכה למעשה למדינה האנטישמית ביותר במערב".