במשך יותר מחמש שנים שימשתי כיועץ התקשורת וכדוברה של מפלגת העבודה. כיהנתי בתפקיד זה תחת יושבי הראש: יצחק רבין ז"ל, שמעון פרס ואהוד ברק והמזכ"ל נסים זוילי. הרבה קודם לכן התחלתי בפעילותי הפוליטית כסטודנט. בשנים האחרונות הפסקתי את פעילותי המפלגתית ועברתי יותר לעמדת הפרשן (גיליתי שהרבה יותר קל להיות בעמדה זו) אם כי נשאר לי לא מעט סנטימנט בלב למפלגה זו. גם בתקופת עבודתי במפלגה ובעצם מאז היותי סטודנט ניסיתי לעקוב אחרי הד.נ.א של המפלגה ולהבין מדוע זכתה לרוב במשך שנים רבות. מתחקירי למדתי כי מפלגת העבודה של תקופה זו (1993-1998) ובוודאי זו שלפניה ידעה תמיד לזהות את מוקדי הכוח בחברה ולצרף את מנהיגיהם למפלגה. בימים של הוועדות המסדרות היה זה מהלך קל ופשוט יותר , בימי הפריימריז היה זה יותר מסובך - אם כי בוצע. כך בשנות ה-50 וה-60 ניתן היה למצוא ברשימת מפא"י על גלגוליה השונים את נציג הקואופרטיבים לתחבורה , בדרך כלל נציג אגד החברה הגדולה יותר, את נציג התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה הזעירה , את נציג הקיבוצים, המושבים, ולאחר מכן את נציגי יורשיה של תנועת הפנתרים : תנועת האוהלים ועוד כהנה וכהנה. בשנים האחרונות הסתגרה המפלגה בדלת אמותיה והתוצאות בקלפי, אגב, בהתאם. עתה ניצבת בפניה הזדמנות היסטורית למהפך אנושי . המפלגה עומדת לקיים בחירות פנימיות להנהגתה בחודש ספטמבר. לא אין זה תאריך מקודש. אפילו החגים , ברובם, הם השנה באוקטובר. אומנם עצרת האו"ם מתכנסת כמדי שנה בספטמבר ואפילו יום הולדתי ויום נישואי חלים בחודש זה אך גם לאירועים אלו אין שום משמעות לגבי חייה של מפלגת העבודה. מחאת האוהלים יכולה להיות הזדמנות פז של מפלגה זו להחזיר עטרתה ליושנה. 150 אלף המפגינים יכולים למצוא את ביתם גם במפלגות אחרות. האזנה לקריאותיהם בהפגנה מציגה דרישות שעמדו במרכז האידיאולוגיה של העבודה של פעם. רבים ודאי יתמכו בקדימה, אחרים במרץ ויש גם כאלו המצביעים ליכוד. אך בלי ספק זו יכולה להיות שעתה היפה של המפלגה שתרומתה להקמת המדינה ולביסוסה גדולה מכל תנועה אחרת. דווקא בגלל לוחות הזמנים הפנימיים של המפלגה היוצרים הזדמנות זאת. זו העת להציג אוזן קשבת ונכונות לשינוי. פתיחת שורות אל עבר הצעירים היוזמים את המחאה ואל עבר מאות אלפי הישראלים שמהווים את הלוז של החברה הישראלית בביטחון, בתעשיית טכנולוגיית על , בכלכלה הישראלית שאין טובה ממנה בעולם. תנועת העבודה על גלגוליה השונים ממפא"י ועד מפלגת העבודה היא שהנהיגה בישראל את מדינת הרווחה שהיא משאת נפשם של רבים מהצעירים. זו התנועה שראתה בחינוך, בבריאות , במזון , במים ,בחשמל ובתחבורה ציבורית צורך בסיסי של האדם שכל אדם זכאי ליהנות מהם ושעל המדינה חובה לספקם ללא קשר לעושר אישי. המדינה על-פי המודל של תנועת העבודה לדורותיה -זו המדינה שרבים מהמפגינים רוצים לשוב ולחיות בה. מדינה של סולידריות חברתית, של יותר שוויון, של הכרה בצרכים יסודיים של האדם כחייבים בסבסוד. העיתוי, לעתים רבות, הוא המכריע. החובה במציאת פתרון סוציאל דמוקרטי לשחיקת מעמד הביניים, יוקר המחייה ותחושת אי השוויון ההולכת ומתגברת כפי שבאה לידי ביטוי במחאת האוהלים, העגלות , הקוטג' , הדלק וגם הסבים והסבתות היא המצע של תנועת העבודה בעבר וחייבת להיות גם זו שבעתיד. זו העת למפלגה לשוב ולאמץ מצע סוציאל דמוקרטי , כזה שאותו זנחה גם היא בשנים האחרונות. יחד עם זאת ואולי חשוב מכל ברגעים אלו לדחות את הפריימריז ולהחליט על מבצע הצטרפות חדש. מפקד אוהלים ולא מפקד ארגזים. פתיחת דלת לאותם אלפים שרוצים בשינוי. נכון. הצעירים סולדים מפוליטיקה ומתעבים מפלגות.אם זאת נראה שהם מתקרבים להכרה ששינויים חברתיים מתבצעים רק דרך המערכת הפוליטית קרי דרך מפלגות. שם זירת ההכרעה ולא בשדרות ובכיכרות. מפלגת העבודה יכולה להפוך עצמה לבית פוליטי לאותם צעירים, לפחות לחלקם. לשם כך היא זקוקה לרענון מחשבתי בהתנהלותה. נכון , מועמדיה השונים יאלצו לדחות סיפוקים ולא לשבת על הכסא הנכסף של יו"ר המפלגה במשך מספר חודשים . סיכויי הנבחר לעמוד בראש מפלגה גדולה , תוססת ודינמית, במקרה זה, יגדלו פי כמה. על בכירי המפלגה לשנות נקודת מבטם. לא עוד עיסוק במנגנונים פנימיים ובקידוש חוקות אנכרוניסטיות ותקנונים המשמרים את הקיים ,אלא לפשוט ידיים ולחבק את הדור הצעיר . לאפשר לו להתבטא. לתת לו להשפיע. לסייע לו להגיע לעמדות הנהגה. זו הייתה דרכו של בן-גוריון. זו יכולה להיות דרכם של מי שרואים עצמם כממשיכיו. יתכן ומהלך כזה יזכה גם למנות של בוז ולעג. קצת מפעילי המחאה והרבה מהתקשורת, אך אין ספק כי זהו מהלך הכרחי למפלגת העבודה אם אינה רוצה להיעלם כמו הליברלים העצמאיים, המפד"ל ותנועות בעלות היסטוריה עשירה נוספות. האם תעשה זאת ?מהיכרותי עם המפלגה בשנים האחרונות - מסופקני. אך תמיד יש סיכוי . זה יכול להיות "עוז לתמורה אחרי פורענות".