על חשיבותה של "התוכחה כחלק מן ההוויה היהודית ונחיצותה המרובה בחייו של כל יהודי, בכל זמן ובכל אתר" [מדרש גם] כבר נכתבו עשרות אם לא מאות פסוקים, מאמרים, פרשנויות, משלים וסיפורים, הן במקרא והן בדברי קודשם של חז"לינו ע"ה. ודי לנו באם נזכירה לקוראים שהתוכחה היא מצוות עשה מדאורייתא [מצווה רל"ט, על-פי ספר החינוך] שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך...".
וכבר החכם מכל אדם, הלא הוא שלמה המלך ע"ה, קבע בספרו המונומנטלי, "משלי", את הדרך והאופן כיצד ואיך יש לבצע זאת "הלכה למעשה". למשל: "הוכח לחכם - ויאהבך" [משלי ט', ח']. ומנגד, ממש ב"אותה נשימה", קרי: באותו פסוק, שלמה מציע: "אל תוכח לץ, פן ישנאך". וד"ל.
מכל מקום, חובה (נעימה) היא להזכיר, ודווקא בימים טרופים וקשים אלה, ב"ימי בין המצרים", שהם כינוי ל"שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב", את דבריהם של שניים מגדולי אמוראי בבל ואשר דבריהם ביטאו מציאות עגומה ששררה, ולנו אין כל ספק, שעדיין רווחת היא ושוררת במחוזותינו ו"בבית ספרנו", כדלקמן:
"אמר ר' טרפון, תמהני [=תמה אני] אם יש בדור הזה (!) [אדם] שמקבל תוכחה". מחרה, מחזיק ומוסיף עליו ר' אלעזר בן עזריה: "תמהני, אם יש בדור הזה (!) [אדם] שיודע להוכיח". לימוד תלמודי זה מלמדנו נכוחה על חסרונה המעשי של התוכחה מ"שני עברי המתרס", כחלק אינטגרלי מן החיים היהודיים. ודו"ק.
פרשתנו, פרשת "דברים" ["משנה תורה"], אשר פותחת את החומש החמישי של "חמשת חומשי התורה", מכילה 105 פסוקים ושתי מצוות לא תעשה הקשורות ל"עולם הדיינות", מציעה דרך לתיקון המציאות העגומה אשר ציינו לעיל, וזאת על-ידי משה רבינו ע"ה, האיש הגדול מכולם. דווקא הוא, אשר היה ביכולתו ובכוחו לעשות עם עם-ישראל ככל העולה על רוחו בבחינת "כחומר בידי היוצר", מלמדנו את הדרך לביצוע מעשי של מצוות התוכחה בצורה הנכוחה, הנכונה והרצויה ביותר. בדרך אשר מובילה הן את "המוכיחים" והן את "המוכחים" לרצות לקבל ו"לאמץ לחיקם" ועליהם את עצם התוכחה, כתוכחה.
משה עושה זאת "בדרך של רמז" ולא באופן ישיר, מזלזל ופוגעני. והגם שהוא מוכיח את העם על חטאיהם ומעשיהם הנלוזים ובאירועים לא מחמיאים במיוחד, הוא אינו "תוקף חזיתית", אלא מזכיר להם את "שמות המקומות" ובדרך רמז, רומז להם ברמיזה בלבד את אשר אירע.
שבת שלום! צום קל ומועיל!
