לפני כחודש נדפס במוסף 'הארץ' הסיפור הנשכח של ליל 'השרץ הטמא', אותה פרשיה ידועה שהסעירה את הקיבוץ שלנו, בפברואר 1965. בין החברים שנזכרו שם בשמם המלא היה גם המחנך אפרים גילאי ז'ל. לפני כשבועיים נדפס אותו הסיפור באנגלית, במהדורה האנגלית של מגזין 'הארץ'. בעקבות הפרסום באנגלית קיבלתי תגובה מרגשת ומאד מפתיעה, שאת עיקרה אני מביא כאן.
דיטה קראוס בת ה-85, אלמנתו של הסופר אוטו קראוס, חיה בנתניה ועוקבת אחר פרסומים שונים הנוגעים לגבעת חיים, שם שהתה המשפחה שבע שנים. כשקראה את הממואר על עין החורש, והיא קוראת רק אנגלית, התרגשה מאד והחליטה לכתוב לי דברים שלא ידעתי. וכך התחוורה לי פרשה של נדיבות עלומה ונוגעת ללב מצד חוה ואפרים גילאי כלפי 'העולה החדש' מ'צכיה, אוטו קראוס. הזוג קראוס הגיע לגבעת חיים בסוף שנות הארבעים. שניהם עבדו בעבודות מזדמנות, עד שיום אחד הגיע אליהם סדרן העבודה של גבעת חיים והודיע לאוטו שהוא הופך ממחר בבוקר, כלשון הימים ההם, למורה לאנגלית!... ולא רק בבית הספר של גבעת חיים, אלא גם בבית הספר התיכון, קרי מוסד 'מעיין' בראשיתו, של עין החורש הסמוכה.
וכך נערכה 'עסקת חליפין' חינוכית בין עין החורש לגבעת חיים. אוטו קראוס ילך יום יום לעין החורש ללמד אנגלית, ובתמורה ילך חנוך ברטוב יום יום לגבעת חיים, ללמד ספרות עברית... ואכן הסידור המופלא הזה עבד מצוין, למעט ימי הגשם הקשים בחורף, שאז הפכה הביצה שבין הקיבוצים לבלתי עבירה. חנוך ואוטו נפגשו בבוקר, כל אחד בדרך לבית ספרו. ואחרי הצהריים נפגשו שוב ליד הגלעד, כל אחד בדרכו לביתו...
אפרים גילאי היה אז רכז ההוראה אצלנו והוא עשה כל שביכולתו כדי לקלוט את אוטו קראוס, שהוא התרשם ממנו מאד, ולהקל עליו את קליטתו. אוטו היה איש מיוחד במינו, סופר של שתי שפות, אנגלית וצ'כית, ששרד את גטו טרזין את מחנה המשפחות באושוויץ וצעדת מוות קטלנית. גם דיטה אשתו עברה ממש את אותה דרך נוראה ושרדה. ראוי לציין כאן שגם חנוך ברטוב, ידיד ביתנו, עשה הרבה כדי שהבוהמה הספרותית הפלמחי'ת התל אביבית תפרסם מיצירתו של קראוס, שהייתה זרה במהותה לספרות 'דור הפלמ"ח'.
אחרי שבע שנים עזבו דיטה ואוטו את גבעת חיים והיו למורי אנגלית מיתולוגיים בכפר הנוער 'הדסים'. בתם מיכאלה, שהייתה בת שמונה, חלתה במחלה נדירה והתקשתה מאד בלימודיה. היא נזקקה לאשפוזים תכופים ונעדרה הרבה מהלימודים. אפרים גילאי, ששמר איתם על קשר, הציע להם בנדיבותו, לקלוט את מיכאלה ב'מעיין', כאשר חוה והוא יאמצו אותה ממש, והיא תגור אצלם בתקופת לימודיה. כלומר במעמד של 'ילדת חוץ' לכל דבר. הנדיבות לא עזרה, ומיכאלה לא נקלטה בשל קשיים חברתיים, ואחרי כמה חודשים חזרה לבית הוריה. אפרים עשה הרבה לשילובה בכיתה מקבילה ולשילובה במסגרת לימודית שלפי יכולתה. וחוה גילאי השקיעה רבות בטיפול בילדה. אוטו ודיטה קראוס לא שכחו למשפחת גילאי את חסדם.
לימים התעוררו בעיות קשות עם רויטל גילאי, ואפרים פנה במצוקתו למשפחת קראוס בכפר הנוער 'הדסים' שיסייעו. ואכן הם התגייסו וסייעו כמידת יכולתם. רויטל שהתה ב'הדסים' אך למרבה אכזבתם, מסיבות שונות, לא נענתה להפצרות של משפחת קראוס ולא יצרה איתם קשרים קרובים כפי שקיוו הוריה וכפי שקיוו בני הזוג קראוס. וכך, כתגובה מפתיעה ולא צפויה לרשימה בעיתון 'הארץ', התגלתה לנו פרשייה מכמירת לב של נדיבות עלומה. נדיבות הדדית הייתי אומר, שספק אם היא עדיין אפשרית בימינו...
