הרעיון קרם עור וגידים הודות לפרויקט "העונה הגרמנית" שיזמה שגרירות גרמניה ומכון גתה. תיאטרון "תמונע" שידוע בהצגות יוצאות הדופן והאיכותיות שלו, נטל על עצמו את הביצוע. והתשבחות מגיעות לנאוה צוקרמן,המנהלת. מיכל ויינברג נרתמה לעבודה הסיזיפית של כניסה לתוך דמות שלא היתה, כמו היה זה תיעוד חושפני ובלתי רגיל.
ינון פרס עיצב את חלל הבמה בצורה מתוחכמת אף כי מינימליסטית. חפצי ריהוט מתפרקים והופכים למשהו אחר, הכל על-פי צורך השימוש באותה סצינה. למרות שהשחקנית ניצבת יחידה על הבמה, היא עושה בקפידה ובשלמות לפרטי פרטים את סיפור הקורות את "סאבינה זאובר" (זאובר - בגרמנית פירושו נקי, ניקיון). גם בשם יש מהסמליות, שמצביעה על שאיפתם של הגרמנים להיטהר מהאשמה המוטלת על כתפיהם מאז השואה. ויינברג כאילו מספרת את קורות הצלמת מאז ילדותה, בית אביה, עם צילומים משפחתיים שנרכשו בשוקי פשפשים, את המעבר מהעיר המזרחית למערב ברלין, את לימודיה, את שנות ההוללות של נעוריה, שטובלים בצילומי גברים ששכבה איתם, ובהמשך, צילומי עירום של עצמה - השחקנית מיכל ויינברג. כל הצילום האמנותי נעשו בידי רמי מימון, והצילומים אף מוצגים בפורמטים קטנים, כמו- אישיים, על קירות הגלריה בכניסה לתיאטרון.
עצם הצגת המחזה באנגלית, כשמיכל מדברת במיבטא גרמני לחלוטין - מעצימה את תחושת ה"סינמה ווריטה", הריאליות. וכשבהמשך, מיכל מספרת כיצב סאבינה התאהבה בסטודנט ישראלי, אלדד, ובעקבותיו הגיעה לישראל ונפשה נקשרה בארץ, במיוחד בירושלים - כל זה מסביר את הטריגר למחזה: הקשר הבלתי ניתן לניתוק, לטוב ולרע, בין שני העמים, הגרמני והישראלי. התפשטותה של הגיבורה מכל לבוש בסוף המחזה, והתכנסותה מתחת לשמיכה בתנוחת עובר, מסמלת אף היא את הצורך של הגרמנים להתנקות מכל לכלוך עברם, ולשוב ולהתחיל הכל מחדש, כמו תינוק שנולד.
לאחר ביקור ממצה ומהמם בברלין לפני שלושה שבועות, אני יכולה לאשר שכל ההוכחות למה שכתבתי מצויות שם, ומוצגות לכל התיירים ולתושבים עצמם. הרעיון מגולם שם קבל עם ועדה, בלי רצון להסתיר דבר מהעבר האפל.
הצגה בלתי רגילה בכל המובנים, שלא כל אחד יכול לעכל, אך איכותית ביותר ברעיון, ביוזמה ובביצוע. משהו שונה ממה שהורגלנו לראות בתיאטרון, מעין ארוחת גורמה.
