ביבי, קודם כל תודה באמת, זה לא בצחוק, או בסרקזם, או בציניות מעושה, ולא בלב כבד, ולא בלשון סגי נהור, וזה גם לא מתוך זלזול, ואני גם לא "עושה ביבי" ואומר את זה מן השפה אל החוץ בלי כוונה אמיתית. באמת שאני מתכוון לזה כשאני אומר תודה. אני רוצה להודות לך על קריירה ארוכה ומושקעת, על עשייה ארוכת שנים ורבת פעלים, ועל תרומתך האדירה לחברה הישראלית החדשה שנוצרה כאן, ועל כך שהרבה מזה (וגם אם לא הכל, הרי בכל זאת אני כותב ולא אתה, ואני לא האגו שלך), אבל באמת הרבה מזה, בזכותך. אני משאיר לך את הנאום המרכזי, שבו תספר ותפאר את מעשיך בשם ועבור מדינת ישראל אל מול אומות העולם, תחום שבו שמורה לך זכות גדולה ותרומה עצומה לתקומה הציונית בארץ ישראל, ואתה כנראה אחד מגדולי משווקי מדינת ישראל בתפוצות.

הצבא צועד על קיבתו, העם צועד על קלקלתו

אני רוצה להודות לך דווקא על העשייה שלך כלפי פנים, אצלנו כאן בבית, שהרי כשם שהצבא צועד על קיבתו, העם צועד על כלכלתו. העם הזה הפסיק לצעוד ידידי המורם מעם, הוא עבר מצעדה לישיבה, ולא סתם ישיבה, אלא ישיבה דרך קבע, באוהלים, תחת כל עץ רענן. ואלה לא מתנגדיך הפוליטיים, אלה לא מי שהאשמת אותם ששכחו מה זה להיות יהודים (כאשר לחשת על אוזנו של כדורי), ואלה לא תומכי יצחק רבין (רחמנא ליצלן, חמסה חמסה) שהאשמת אותם כי "הם מ_פ_ח_ד_י_ם" בזמן ששלהבת את ההמונים נגיד למשל מעל המרפסת בכיכר. אתה לא יכול יותר לצבוע אותם בצבעים מפחידים ולתת בהם סימנים כדי לקעקע את נאמנותם למדינה, פשוט משום שמה שמחבר אותם יחד זה אתה. כן, שמעת טוב, המכנה המשותף המחבר אותם הוא אתה.

הקלקלה הושיבה את העם באוהלים

אתה, וכל מה שאתה מייצג מבחינה ערכית ומוסרית של הכלכלה שהצמחת כאן במעשה ידיך, היא הקלקלה שאיחדה אותם יחד והושיבה אותם בכיכרות ובאוהלים. למדת מנהל עסקים וגם אדריכלות, אז אתה אמור להכיר את פירמידת הצרכים של מאסלו, ואתה אמור לדעת על מה ניצב בסיסה הראשון של הפירמידה הזו: צרכים פיזיולוגיים בסיסיים. אתה ממש לא אשם בכך שאינך יודע מצוקה כלכלית מהי, ואני מאחל לך מכל הלב שלעולם לא תדע מהי, אבל אתה אמור לדעת, מה מצבו של העם הזה שבחר בך לתפקידך, פשוט כי רצית בתפקיד ראש הממשלה ואתה כבר לא רק שר החוץ שלנו. כאן, בבית, העם רואה בעיניים כלות איך המשק שלנו המשגשג לפי כל קנה מידה ומדדים של משקים לאומיים, צובר תאוצה ועולה ותופח כמו עוגת שמרים ענקית, ואיך אנחנו מתקבלים בכבוד של מלכים לכל פורום עיסקי ולכל קבוצת מדינות מתפתחות ומפותחות, ואנחנו גאים בהישגיך האלה ובקוממיות הכלכלית של מדינת ישראל. ובעוד נתוני הבנק העולמי מראים כמה אנחנו מעולים, העם כורע תחת הנטל הזה, תחת המיסים הישירים והעקיפים, תחת התשלומים הנלווים למיסים, אלה של הבריאות ואלה של ההשכלה, אלה של מוצרי הצריכה ובמיוחד של מוצרי היסוד, אלה המזינים את השוק החופשי ואת המולך הצמא לעוד, אלה המזינים את השור המועד שפעם היה עוד "עגל" הזהב, אבל הוא כבר מזמן הפך לשור מועד המתפרע בחנות החרסינה של המרקם החברתי וטובח בכל הנקרה בדרכו.

שור הזהב החליף כאן את תור הזהב

זה שור הזהב שהוציא מכאן את תור הזהב שלנו. הרצל לא קרא כלכליסט, הוא גם לא קרא גלובס, הרצל קרא דרור!. זה שור הזהב שחי ברפת שברחוב אחד-העם 54 בתל אביב, ממש מטרים מן המקום בו בחר העם להפסיק לצעוד ולשבת באוהלים. זה שור הזהב הניזון מן הזיקוק של כלכלה חופשית וכוחות השוק, מן הסגידה לכוח ולעוצמה של ההון והממון, והשור הזה בסך-הכל מנסה לשרוד את מירוץ ההישרדות מול אחיו הגדול, שור הזהב של ניו-יורק. אתה לא אשם בשום דבר מכל אלה, להפך, שמורה לך זכות גדולה על כך שכל אתה מתקיימים, ועל כך שהכלכלה שלנו שוברת כל שיא בין יתר כלכלות העולם. המכתב הזה נועד כדי ללמד זכות על מעשיך, וכדי להודות לך על תרומתך באמצעות כל אלה לדבר הגדול ביותר שקרה כאן מאז הקמת המדינה.

ההצלחה של הכלכלה היא ההצלחה שלך

במיקוד המוצלח שלך בכלכלה, הצלחת לגרום לאיחוד השורות החברתי ולביטול ההבדלים שקרעו את החברה שלנו לגזרים, שביטלו את ההזדהות האישית והאנושית שלנו עם עצמנו כעם, ושבידלו אותנו איש מרעהו על-פי השתייכות של "מחנה" ו"מפלגה" לזווית הראיה כלפי חוץ אל שאלות בענייני מדינאות ופוליטיקה בינלאומית. הצלחת להביא אותנו לשבת יחד באוהל, "ימין ושמאל", "חילוני ודתי", "יהודים ובני דתות אחרות", "אנשי עמל ואנשי רוח", והערב נדע אם הצלחת להוציא גם את אריק אינשטיין מהבית ולהביא אותו לאוהל. הצלחת לבטל את אוהלי המחנות ולאחד את כל העם תחת אוהל אחד - אוהל מועד. גם אם לא התכוונת לכך, הצלחת. כאן, באוהל, זה כבר לא "הם", זה "אנחנו". האוהל מסמל עבורנו את היותנו חלק ממשהו אחר, משהו גדול מאיתנו, משהו שמחבר אותנו אל יתר יושבי האוהל, משהו גדול מאיתנו, גדול אפילו ממך, וגדול אפילו מכוחה של חיית המחמד שהפכה לחיית הפרא של אחד-העם 54. האוהל מסמל עבורנו שאנחנו לא לבד במאבק ההישרדות שלנו כאן, על אדמת הטרשים הפורחת הזו, ושהמשותף לנו רב מן המפריד אותנו, ושבעצם, כולנו ביחד, כמו כל אחד מאיתנו, רוצים לחיות ולהתקיים בכבוד מעמל כפינו ולגדל דור בריא ומשכיל. האוהל מסמל את האחדות הזו, את העובדה ש"הם" זה בכלל "אנחנו". אז כל קבוצות ה"הם" האלה, הבינו באמצעותך, ש"אנחנו" כבר לא יכולים להתקיים מהפלגנות של אנחנו והם, והשיטה הסקטוריאלית פשטה את הרגל ופשטה לנו את העור, ואנחנו מתחילים לדבר ביחד. אז בזכותך, בזכותך עברנו את השיעור והתעוררנו מחלום הבלהות הזה שבו כל אחד מאיתנו ניסה לשרוד לבדו, וזה אומר, ידידי בעל הזכות, שאנחנו יודעים את האמת.

ברוכים הבאים: כאן גר (בחוסר כיף) העם

אנחנו יודעים את האמת, כי פתאום, כשנכנסנו יחד לאוהל, גילינו מי לא נכנס איתנו פנימה לתוך ה"אנחנו" הזה. וזה בסדר לגמרי שגם אתה וגם כל מי שניזון מקיומו של שור הזהב בוחר שלא להיות באוהל, זכותכם המלאה. בעצרות העם האחרונות תלינו על האוהל שלנו שלט, ועליו נכתב באותיות קידוש לבנה: "כאן גר העם". השלט הזה לא נועד כדי להרתיע אותך מלהכנס אליו, להפך. השלט הזה נועד כדי להזמין אותך אל תוך האוהל, ולקבל על עצמך את התפקיד שאתה כל כך טוב בו: צא והסבר אותנו לעולם. את מלאכתך כראש הממשלה שלנו השלמת, גם אם לא השגת את התוצאה שחפצת בה, השגת תוצאה גדולה שתירשם בהיסטוריה של ביטול הבדלנות והסקטוריאליות אשר פילגה אותנו. ההישג הגדול שלך: "אנשים אחים אנחנו". זו תוצאה שעליך להתגאות בה מעתה ועד עולם. לקחת את רוח אחדות העם שמתה עם היוולדות הסקטוריאליות המפלגתית, ואיחדת אותנו. הראית לנו כמה רחוק אפשר להגיע באמצעות הפירוד והפלגנות, ודרך שם מצאנו בעצמנו את המאחד והמשותף. הראית לנו כמה רחוק אפשר להגיע כאשר מסתכלים על הקיום האנושי רק דרך החור שבגרוש, ודרך שם מצאנו כי אנשים אחים אנחנו. הראית לנו כמה רחוק אפשר להגיע באמצעות "אנחנו" ו-"הם", גם בתוך הבית וגם כלפי חוץ, גם בחברה וגם בכלכלה, גם בביטחון וגם בבריאות, גם בחינוך וגם תרבות, גם ברחוב וגם בכנסת, גם בקרב הרוב הדומם והעובד וגם בקרב המיעוט העובד עלינו בעיניים, גם בהון וגם בשלטון. עכשיו, זה אנחנו, לא הם, אלא אנחנו. אתה מוזמן לאוהל, אבל תדע מראש: "הם" - כבר לא מ_פ_ח_ד_י_ם_!. תודה על שהערת אותנו. תודה!