חודש וחצי לתוך העונה וסוף סוף נזכרנו שמאסטר שף היא ריאליטי בישול. אחרי אודישנים מפרכים, עמוסי דמעות, אינספור דרמות אנושיות וריאליטי זול במיוחד, הגענו לחלק המעניין של העונה. בשתי התוכניות השבוע, התחרו המשתתפים על המקום בנבחרת שיאבק על התואר החל מהשבוע הבא. בראשונה עלו הבנים להתחרות זה בזה, ובשנייה - הבנות. בכל תוכנית בוצעו שתי משימות בישול קצובות בזמן, השופטים טעמו והחליטו מי יהיו הארבעה עשר שירכיבו את הנבחרת של העונה.
צפייה בשני פרקי המשימות מעלה באופן ברור שאלה אחת: למה לעזאזל הכריחו אותנו לעבור את האודישנים של כל 50 המתמודדים שקיבלו סינרים, ועוד כמה שלא עברו? הרי סוף סוף האוכל מקבל זמן מסך ראוי, ולחץ התחרות מתחיל לתת את אותותיו. זה הריאליטי האמיתי: לדחוק את המתמודדים לפינה, לא לאפשר להם להתכונן מראש למה שהם הולכים לעבור, לשמור על גורם ההפתעה שכל כך חשוב בשביל לבחון את התגובות שלהם בזמן אמת, ואת יכולת היצירה שלהם. כי מהו בישול אם לא שימוש בחומרי גלם מוכרים ליצירת עולם חדש ומרתק? כמו שאותה קבוצת תוים יכולה לייצר אינסוף שירים, אותה קבוצה של חצילים יכולה להפוך לאינסוף מאכלים. ואין כמו משימה מוגבלת בזמן כמסננת טובה לשלבים הבאים. יש כאלה שזורחים תחת הלחץ, ויש כאלה שקורסים ולא מוצאים את עצמם.
טרגדיה בשידור
הגיבורה הטראגית של הערב, הקורבן האמיתי של הלחץ וההתרגשות, הייתה אפרת. במשימה השנייה התבקשו הבנות להכין את המנה שגרמה להן להתאהב באוכל ולהתחיל לבשל. אפרת בחרה להכין את טארט השוקולד המפורסם של אורנה ואלה, אבל מרוב התרגשות כיוונה את הטיימר של התנור במקום את החום שלו, ורק בחמש הדקות האחרונות גילתה שכל הזמן הזה הוא לא עבד. מיותר לציין שהטארט שלה לא היה מוכן בזמן, והיא לא עברה לנבחרת.
באופן כללי קיבלנו פרק מאוד מאוזן ונכון מבחינה טלוויזיונית: שתי המשימות איפשרו להעניק זמן מסך מספק לכל אחת מהמתמודדות. את הזמן המת, לכאורה, בעת הכנת המנות ניצלו השופטים כדי להסתובב בין המתמודדות ולחלק טיפים והערות בזמן אמת. עצם העבודה הצמודה עם השופטים מאפשרת לנו כצופים לעבור תהליך שלם עם הדמויות שלנו, ומכאן נובע חיבור רגשי חזק הרבה יותר מכל מסחטת דמעות שיביאו איתם המתמודדים מהבית. מה גם שהערות השופטים מכינות את הקרקע לקונפליקטים שנקבל במעמד הטעימה שהופכים את כל העסק לקצת יותר מעניין. החיסרון המרכזי של עריכה הדוקה ומאוזנת כל כך, הוא שאין ממש הפתעות. היה מאוד ברור מהאינטראקציה הראשונית של השופטים עם כל מתמודדת מי תעבור הלאה ומי מקומה לא איתנו. לכן, היה מאוד ברור גם מי שתי הכוכבות האמיתיות של הערב.
רואות את הגמר
הראשונה היא, איך לא, שלה קדוש הזכורה כל כך מתוכנית האודישנים האחרונה. שלה המשיכה להציג דמות צבעונית ומצחיקה, עם המון שמחת חיים, אבל גם הרשתה לעצמה להראות כמה שהיא שברירית ומתרגשת מהמעמד. כיף לחזות בה מבשלת, משהו שאי-אפשר היה לראות באודישן שלה. ממרום שישים ומשהו שנותיה אפשר לראות בדרך בה היא מחזיקה סיר, באופן בו היא דוחסת את הבשר הטחון לתוך בטן החציל, שיש לה יד שמבשלת כבר המון שנים, להמון אנשים. וזה גם ברור שהאוכל שלה טעים, לא חייבים לאכול אותו בשביל לדעת את זה. קשה לראות איך שלה לא מגיעה לשלבים מאוד מאוחרים בתוכנית.
השנייה היא ג'ניפר, עוד דמות זכורה אי שם מהאודישנים. בהיותה שונאת חצילים מופגנת נדמה שמשימת החצילים כאילו הייתה תפורה במיוחד בשבילה. ג'ניפר היא הסינדרלה האמיתית, מתמודדת חזקה מספיק בשביל להמשיך ולהתקדם לאורך העונה, אבל גם מספיק ורסטילית בשביל להפיק ממנה את המיטב בעזרת קונפליקטים מבוימים. למרות סלידתה מחצילים הצליחה באורח פלא להכין מאפה חצילים, ריקוטה ועשבי תיבול. במשימה השנייה הפתיעה עם פילה דניס מצופה קוקוס מסוכר וג'ינג'ר, מנה יצירתית שקיבלה ביקורות מהללות מהשופטים. שלה, היזהרי, ג'ניפר מאחורייך והיא מתכננת להיות מתמודדת מאוד רצינית בהמשך העונה.
המסקנה המרכזית משני הפרקים של השבוע היא שחבל שהם נגמרים כל כך מהר. במחשבה לאחור אולי ראוי היה לקצץ את האודישנים בחצי ולתת יותר זמן לשלבי המיון האמיתיים של התוכנית, אלה שבאמת מספקים חווית ריאליטי משולבת עם בישול של ממש - סוד הקסם האמיתי של התוכנית.
מלחמת המינים: לא ברור מדוע לתת לבנים להתחרות בבנים ולבנות להתחרות בבנות. ויותר מכך, לא ברור האם ההחלטה נובעת משוביניזם או מפמיניזם.
קשיי קליטה: קארין אלמליח הצרפתייה מנסה להסביר מה צריך לעשות בשביל לעבור את המשימה בשלום: "חשוב לשמור על... הקפדה? מוקפד. לא... הקפדה? איפוק! על איפוק!"
קונספירציה: מדוע לא מראים לנו את התייעצויות השופטים? עם שופטים שכל אחד מהם הוא דמות בפני עצמו, חשיפת חדר ההחלטות יכולה לתת זוית מעניינת וחשובה לתוכנית, אם אכן השופטים מקבלים את ההחלטה בעצמם.
