נגיד בנק ישראל, הפרופסור
סטנלי פישר, אדם מוערך (ובצדק), סיפר לנו (14.8.11) שיהיה קשה להיענות לדרישה להעלות את המס על ההון, ותוך שהוא מתחבט בדרך הביטוי, ספק ממבוכה הנובעת מיושר אישי וספק מקשיי התבטאות בשפה העברית, פלט לבסוף והסביר כי: "להון יש רגליים, ויש לו גם כנפיים, ובעלי ההון יכולים ללכת עם ההון למקום אחר...".
אז סטנלי, אתה גר כאן כבר כמה שנים, ואתה באמת נגיד בנק מרכזי מוערך, ובצדק, אבל בוא ואני אספר לך כמה דברים על הלבנטיניות של מדינת ישראל.
יש בישראל המון ביטויים שהם הווי חברתי שאין בשום מקום אחר, חלק מהם באים מתרבות ישראלית של שירים, סיפורים ומערכונים, חלק מהווי החיילים והמלחמות, וחלק מפוליטיקה, וחלק מזיכרון לאומי ארוך ורב-דורות של יידיש ולאדינו, חלקם מצחיקים עד דמעות וחלקם עצובים עד דמעות, אבל כולם מנגנים על עצב מאוד מסוים של נרטיב לאומי.
בוא נכיר כמה מהם.
זו ילדותי השנייה
אהוד מנור כתב את "זו ילדותי השנייה", והרבה פירושים נכתבו לשיר הזה, אבל בעיקר מקובל להאמין שמדובר בו על ניצולי שואה שדרך אהבתם לאחר המלחמה מתחילים להיפתח ולחיות שוב את החיים "זו ילדותי השנייה, מה שתתני לי אקח...".
הדור שלאחר השואה, כבר לא ממש מוכן להסתפק במה שייתנו לו, הדור הזה מבין שזכותו ואף חובתו לחיות את החיים לא בשוליים, ולאכול לא משאריות, אלא מן השולחן כשווה בין שווים. מהות התקומה הציונית היא הרעיון שלעולם לא נהיה תלויים בחסדי אחרים כדי לשרוד.
בימינו, רק מי שנמצא בגיל שבו הוא עדיין צוחק כשמדגדגים אותו לאחר שמספרים לו את הסיפור הדבילי "סבתא בישלה דייסה מתוקה, ולמי לא נשאר...?", רק מי שנמצא בגיל הזה עדיין צוחק מזה שלא נשאר כלום עבורו.
אז זו ילדותנו השנייה, וכאשר לא נשאר כלום עבורנו כי כל ה"גדולים" כבר אכלו, זה כבר לא מצחיק אותנו, גם אם מדגדגים אותנו. וכמו שסבתא שלי זצ"ל הייתה אומרת במבטא הונגרי כבר: "הגרמנים לא הצליהו להרוג אותי, אז ממה יש לי לפהד?".
שובך הונים
אי לכך, הסיפור נשוא הנרטיב שלך, על פיו להון יש רגליים וגם כנפיים, לא ממש מפחיד אותנו, פשוט משום שלמי שאין - גם אין מה להפסיד.
החבורה הזו עם ההון העצום הזה, זו שלטענתך יש לה כנפיים, נמצאת כאן כי טוב לה, טוב לה מאוד, ציונות בתחת שלה והמון ערימות של כסף בכספת שלה, והיא נמצאת כאן כי התנאים טובים ומס החברות ירד בעשור האחרון לרמה כזו שזה מזמין ומפתה כמו שדה תבואה לפני הקציר.
חוץ מזה שעושר כזה במדינה כל-כך קטנה מאפשר המון דברים שבמדינות אחרות לא ממש אפשרי (מלבד אפריקה המשוונית אולי), כמו למשל שהמון פוליטיקאים ועסקנים, בעלי עיתונים ותחנות טלוויזיה וסתם שנוררים מחזרים אחריך ודואגים לך להכנסות נוספות וגם לחיסכון בהוצאות (למשל כשאתה כזה עשיר אתה כבר לא צריך לקנות מגבונים לחים כי יש מספיק מתנדבים מסביב...). בקיצור, אלה אינן יונים על עלה של זית, וכמו שאומר אבא שלי כשהוא משחק שש-בש עם החבר'ה: "לא מפחידים יונה עם יין".
בשובך הונים הזה, למחלק ההונאות אין כניסה, פשוט כי הכל כשר שם, הכל בחסות החוק והמחוקק, ועוד נגיע לשם תכף עם חוק החוקן התשע"א 2011.
עוף גזלן
שיר נוסף שרציתי להכיר לך סטנלי הוא השיר של אריק איינשטיין, המספר על כך שמגיע הרגע וצריך להיפרד, זו דרך העולם וטוב שכך. רק חשוב מאוד מי הוא שנפרדים ממנו, כי זו מהות הסיפור.
חיבוק בן-דב - תספורת בצורת
החיבוק הזה למשל הוא חיבוק שהציבור לא ייחל לו, כאשר בן-דב הגיע למסקנה שהוא זקוק לתספורת בצורת כדי להימנע מפירעון.
תשובה בלי שאלה
או למשל הבחור שרץ מהר לתת את התשובה, ולתת "במתנה" את חברת הנדל"ן שלו, לפני שמישהו יספיק לשאול את השאלה: לאן נעלם הכסף של בעלי האג"ח.
אז אלה, אדוני הנגיד, הם תושביו של השובך הונים הזה שאנחנו ממש לא פוחדים אם יפרשו כנפיים ויילכו להם למשל לארה"ב (משבר קשה, לא נראה לי), או לספרד (משבר קשה, לא נראה לי), אולי ליוון עם השמש (משבר עמוק, לא נראה לי).
בקיצור, אם אריק היה כותב את השיר על בסיס האיום שהם ילכו מכאן, נראה לי שהשיר היה נכתב קצת אחרת, וזה היה בערך כך:
עוף גזלן,
חתוך את השמיים,
טוס לאן שבא לך,
רק אל תשכח, יש נשר בשמיים,
גור לך! גור לך!!
ולסיום: חוק החוקן התשע"א 2011
אז רגע לפני שדייריו של שובך הונים יוצאים מכאן, מותר לנו לוודא שאת מה שלקחו מאיתנו, הם משאירים מאחור.
הרעיון האווילי הזה שעל פיו מישהו מחזיק במאה חברות, ואפילו קורא להן "קבוצה", ופתאום כאשר אחת החברות כבר נשדדה מספיק על-ידי משכורות למשפחה ומקורבים, או עסקות אפלות של תיאום-מס או מקלט-מס, או העברה לחברות-בנות, או מכירה וריקון, אז פתאום או שהולכים להסתפר, או שנותנים תשובה לפני שנשאלה השאלה.
הרעיון הזה אולי מקובל בעולמן של יונים שמראות לנו את היין, אבל בעולם שלנו הוא קצת פחות מקובל. הרעיון שכל עוד יש מספיק זרעונים כדי לפטם את המשפחה והמקורבים, את החברים (וגם את החברים בכנסת), אז מערכת העיכול שלהם עובדת להפליא, אבל כאשר נגמרים הזרעונים פתאום הם מפתחים "עצירות תזרימית", הרעיון הזה הוא שהוליד את חוק החוקן.
ועל כן, חוק החוקן, או בשמו המלא "חוק וידוא קולונוסקופיה נאותה", יחייב את היונים להצהיר על קישורים בין חברות בקבוצה שלהן, ויאפשר לנו לעקוב אחרי מערכת העיכול לפני שנולדת "עצירות תזרימית", ולוודא שכאשר נוצרת לפתע עצירות כזו, אפשר בקלות לתת מנה גדושה של קולונוסקופיה ולוודא שהציבור שקנה
אג"ח של (
אני
גם
חשבתי
שישלמו
לי), יוכל להיפרע ולא יהיה צורך להתפרע ברחובות.
אז לסיכום סטנלי, זו ילדותנו השלישית, אנחנו יודעים להבדיל בין מסכה של יונה עם יין, לבין האמת, אנחנו רואים בדיוק מה קורה בשובך ההונאות, ואם באמת יעופו מכאן הגזלנים, אל דאגה, יגיעו אחרים, כי הרי לא טיפלנו במחלה בינתיים אלא רק בסימפטומים, אבל לפחות, מי שיילך מכאן יעבור אצלנו קולונוסקופיה ראויה ולא יצטרך לשלם על עודף משקל בטיסה החוצה.
טיסה נעימה.
