חוק כלים שלובים הוא: ככל שהעולם נהיה מסובך ומפתיע יותר, כך נהיים הפוליטיקאים המנהלים אותו פשטנים, בינוניים ושגרתיים יותר. זה יכול היה להיות אולי אחרת אילו היו הנבחרים שלוחי האלוהים הטוב המפקיד צאן אדם בידי הנאמן והמיומן ברועים. אבל הם לא נלקחים מאחרי הצאן. הם לא אומרים שלח ביד מי שתשלח. הם לא בורחים מן השררה מפני שהם יודעים שהיא עבדות. נפשם יוצאת להיבחר. גם בעלי אמונה לא מעורערת ולעיתים אפילו תמימה, כי ההשגחה הוועידה אותם להנהיג את הציבור ולהיטיב עימו, אינם יכולים להתמלך מעצמם. הם אנוסים לדלות מלא דליים נקובים ממאגרי הקולות המצויים, בפריימריז עכורים, בקמפיינים מעלי אדים.
אין בעניין זה ביניהם לבין הצמאים לאלכוהול המשכר של הכוח והעוצמה כשלעצמה ולא כלום. כדי לזכות בשלטון, זקוקים אלה גם אלה להפעלת קסם אישי טכניקולורי, לפיתויים, לבעלי ברית כוחניים המוכנים להשקיע בהם מתוך תקווה כי לחמם שהושלך למים עתיד למשוך דגים הרבה שיעלו בעתיד לבוא ברשת, ולממון, תמיד לממון. רצינות יתר, דבקות בניתוח חסר פניות של המציאות ואתגריה, שיח מנומק עם ציבור שחי את יומו בעולם שכולו סמטאות מסתבכות של כלכלה ושל ביטחון ושל רווחה ושל צמיחה ושל ייצור ושל אבטלה ושל פערים חברתיים ושל מיקרו ושל מקרו ושל יחסים בינלאומיים ושל מלחמה ושל תקוות שלום של אשפים מקדמי צריכה דמיונית ושל נוירוזות דתיות המבריחות את האדם הנבוך אל מאחזים של סוראליזם גואל, הם חסרי סיכוי. לברוכי כישרונות מולדים עוזרת גם כריזמה, לחוטבי עצים ולשואבי מים, ההתמדה והנכונות לספוג אינספור אירועים משפחתיים סינטטיים, בהם הם קרואים כדי שמארחיהם יתנאו בהם ויזרעו להם חסד כדי לקצור גמול. סוף דבר מישהו נבחר.
על-פי תורת הסיכויים, פשוטו כמשמעו, מעטים ממעטים בלבד יגיעו למשרה הרמה ויכהנו בה כבעלי שיעור קומה. רובם ככולם, משכילים כל כמה שיהיו, עשירים, מרושתים, נודעים, לא יגיעו למחוז החפץ מצוידים ביכולת להשתלט על המורכבות חסרת הרחמים של החיים. אילו היו בעלי יכולת כזאת, לא היו מצליחים להיבחר. לא היו רואים בהם סוסים שראוי לשים עליהם את דמי ההימור. גם אילו היו ברוכי תעוזת חשיבה מקורית ויצירתית, הם לא יכולים להרשות לעצמם נועזות, כי מי שהגיע לקדנציה אחת מתחיל בה את יומו הראשון בהבטחת בחירתו לשנייה, ואם חלילה לא יהיה פשטן ובינוני ושיגרתי, הלכה ספינתו לבלי שוב.
כמובן שבין אלף יש ספורים שאינם ראויים להימנות עם הזן הזה של רבבות הפוליטיקאים היושבים בבתי הנבחרים והקונגרסים והממשלות ועל כס הנשיאים או ראש המדינה, אבל כפי שההיסטוריה מעידה, הם עד כדי כך נדירים שאיש אינו חוטא כשהוא אומר פוליטיקאי ומדבר במי שנמנה עם מעצביה החיוורים להפליא של מדיניות ממשלות ומעצמות העולם הזה.
חוק הכלים הפוליטיים השלובים עובד. רמת המורכבות של עולם צומח ומתרבה ועתיר טכנולוגיות ושווקים עומדת ביחס הפוך לרמה האינטלקטואלית המוסרית המנהיגותית של קברניטי האומות והעמים. לא נראה כי יש כוח ביד מישהו לשנות את החוק הזה. הוא נתון. הוא נתון בדמוקרטיות, באוליגרכיות. אפילו האדוק באידיאליסטים לא יוכל להמציא לו תחליף.
אבל יש עוד חוק הפועל בזירה הפוליטית. לכאורה הוא פרדוקס, אבל אין רע בפרדוקס אם הוא ביטוי לאמת עליה הוא נשען. פרדוקס אינו סתירה של דבר. הוא מקיים לעיתים קרובות את המרכיבים שאינם סובלים הגיונית זה את קיומו של זה. החוק השני אומר כי העם חכם יותר מאשר הבוחר.
הנטייה לפקפק בכך מניה וביה היא גדולה. הבוחר מזוהה כעם. העם מגיע לכלל ביטוי כשהוא הופך לבוחר, ועל כן לכאורה לא ייתכן כי העם יהיה חכם יותר מן הבוחר. השניים הם אחד. אבל זאת עובדה. כשאין הקלפי הניצבת בכיכר כופה בחירה בין מועמד למועמד או בין מפלגה למפלגה או בין אידיאולוגיה לאידיאולוגיה או בין סקטור אינטרסנטי למשנהו, פנוי העם לדון במשמעות חייו יותר משהוא פנוי מנטאלית לעשות כן כשהמפוחים האדירים של טכנאי בחירות נושפים לתוך חדרי חדריו. הוא מפתח תובנות מדויקות יותר. הוא קורא את המפה בעצמו, בעירו, בדירתו, במקום עבודתו, הוא ורעייתו וילדיו וידידיו. אין מי שמושל במחשבותיו כמו ביום הבחירות הססגוניות הקולניות והמרעישות המכרסמות במצבור החשיבה העצמית של אדם.
התובנות החכמות העצמאיות הנראות כאילו הן ספונטניות, מנביטות לאט-לאט ורק נראות כאילו בקעו לפתע את קליפת האדמה. הן עשויות להתאגר לעיתות משבר למה שקרוי היום מחאה. זו רק מחאה מפני שלפתע ברור לכל שהפוליטיקאי הפשטני הבינוני והשגרתי לא התחיל להבין את המורכבות של העולם בו חי העם. הוא לא יודע את לשונו של הציבור. הוא ידע להיבחר אבל לא ידע להיות נבחר. הוא לא אוהב את המחאה. היא מטרידה אותו, אולם יועציו מנחמים אותו כי היא תדעך, כי אף על-פי שהעם חכם יותר מן הבוחר - הבוחר הוא מי שישוב לבחור. הם מאמינים להם, הפתאים.
זה לא מוכרח להיות כך. בשורת הסיכוי של המחאה היא בכך שהמוחה של היום יהיה הבוחר של מחר. המחאה בוודאי נבחנת במספרים המרשימים עד למאוד של האנשים הנשים והטף היוצאים לומר את אשר עם ליבם. אולם לזה לא יכול להיות המשך עד אין קץ. ההמשך האחד העושה דין עם חוכמתו של העם הוא הנחישות של המוחה של היום לעמוד בתור לקלפי מחר. או אז, ולו לפעם אחת, הבוחר לא יהיה רק סוברני. הוא יהיה גם חכם.
