אם נרדמים לא נוהגים
לא מעט תאונות נגרמות בגלל הירדמות נהגים על ההגה. כדי למנוע את התופעה, ולפחות לצמצמה, אולי כדאי שמשרד התחבורה יפיץ סטיקרים עם הכיתוב: "אם נרדמים - לא נוהגים", שאותם יידרש הנהג להדביק ליד ההגה, מול עיניו, ומאחורנית - לעיני נהגים אחרים - עם קבלת רשיון הנהיגה או חידושו.
יש לקוות כי כשהסטיקר יהיה מול עיני הנהג משך כל זמן הנהיגה, הוא יופנם וישפיע על עירנות הנהג ועל מוּדעותו לכך, וזהירותו שלא לנהוג בשעת עייפות. ובא לכבישי ישראל גואל.
איפה היו השכנים?
זו אולי חוכמה לאחר מעשה, אבל הדברים חייבים להֵאמר. השכנים של הזוג מעוז, שנרצח בירושלים, העידו ששמעו צעקות "הוא רוצח אותי" באמצע הלילה. האם אין זה תפקידם האזרחי, לנוכח צעקות על רצח, להזעיק מיד את המשטרה? מדוע הם המתינו עד הבוקר, שכבר היה מאוחר מדי, ולא נותר אלא לקבוע את מותם של בני הזוג? האם כדי שיוכלו אחר כך להתראיין תחת כל מיקרופון רענן, ומעל כל מסך, ולהתפאר שלמחרת הבחינו במשהו חשוד וקראו למשטרה?
ייתכן שבתגובה מיידית ניתן היה להציל את חייהם של הנרצחים. במה שונה הדבר מחפץ חשוד, שחובה לדווח עליו גם אם מדובר בספק? תנו למשטרה לעשות את העבודה, ואפילו זו תהיה קריאת שווא, ובלבד להציל חיי אדם בזמן אמת. די לאדישות!
העגלות כמשל
דומני כי מעֵבר לפערי מחירים של מוצרי תינוקות בין הארץ לחו"ל, ראוי להצביע על צרכנות נבונה גם בנושא זה. במקום שההורים ירכשו עגלות- מותגים יוקרתיות, במחיר של אלפי שקלים, כפי שנצפו במחאת העגלות בתל אביב, ואחר כך יפגינו בשם "צרחת האימהות הצרכניות", ראוי שיעברו קורס יסודי בצרכנות נכונה.
אין צורך לרכוש מותגים, כדי לנקר את עיני הסביבה או בגלל תחרותיות עימה. מדוע אי-אפשר לרכוש עגלות חזקות ופשוטות, במחיר של כמה מאות שקלים, ובכך לחסוך אלפי שקלים? כלל בסיסי בצרכנות הוא להתאים את המוצר לתקציב, ולא להפך. אם מעמד הביניים רוצה לחיות במונחים של העשירון העליון, מה הפלא שגם עם משכורת של עשרים אלף שקל הוא לא גומר את החודש?
והעגלות כמשל.
מודל הרתעה לרשויות
ראוי שהאישה שזכתה בתביעה משפטית במיליון שקלים מהעירייה, לאחר ששברה את ירֵכה בנפילה בגלל בור פתוח, תשמש מודל הרתעה לכל הרשויות המקומיות, לתקן את כל הבורות ומהמורות אחרות. למרבה הצער בירושלים בור פתוח בגן ברמת אשכול גרם לנפילתה ולמותה של פעוטה, לפני מספר שנים, ולפציעתו הקשה של האיש הגיבור שניסה לחלצה, ועד היום נתון בתרדמת. אולי דרך כיס העירייה לא יהיו יותר מיפגעים. ובא לערינו גואל.
פרס לטרור?
לאחרונה הכריזה ה
ממשלה שהיא לא תתנצל בפני הטורקים על הרוגי אוניית המרמרה, אך הסכימה לשלם עבורם פיצויים נכבדים. ובכן ביבי, אל תהיה לחיץ. אי ההתנצלות, בצדק, מתקבלת כאן בברכה. אך מדוע לקלקל במתן פיצוי כספי נדיב. האם שכחת שמדובר באוניית טרור, כפי שהעידה התחמושת שהכילה, ובמלחמה כמו במלחמה יש הרוגים? האם הפיצוי הוא אפוא פרס לטרור? אם כבר ההתנצלות צריכה לבוא מצד הטורקים, ששיגרו את המשט. ביבי, די לכניעה!
מְצא את ההבדל
זוכרים את הסנסנציה התקשורתית שהתעוררה בעקבות הלבשת
יצחק רבין ז"ל בכאפייה של ערפאת בהפגנת הימין נגד הסכמי אוסלו? עד היום השמאל לא שוכח להניף את התמונה כדגל נגד הימין, כדי להפנות אליו אצבע מאשימה ברצח ראש הממשלה. אז מדוע פרסום תמונתו של ביבי במדי אס אס על-ידי השמאל הקיצוני באינטרנט לא עורר הד תקשורתי ולא זכה לכל הסתייגות? האם עורו של נתניהו סמוּק פחות שהרצועה לגביו הוּתרה? או שכל מעשה, גם המגונה ביותר, של השמאל כשר?
מודל חיקוי?
מתברר ששר הביטחון,
אהוד ברק, לא לבד. אחרי מגדלי אקירוב, קַבלו את
גלעד ארדן, אשר כפי שפורסם לאחרונה, בונה וילה בשכונת היוקרה סביון. ככה ייעשה לשר לאיכות הסביבה בישראל. ובעצם, במה הוא נופל מראש הממשלה, שהוא בעל וילה בקיסריה?
אז מה אם השר ארדן הוא גם חבר הצוות לשינוי כלכלי-חברתי, והיה אמוּר לשמש מודל חיקוי לעם לדיור צנוע ולהידוק החגורה, במיוחד על-רקע גלי המחאה הציבורית.
כבר קדם לו הפילוסוף היווני סוקרטס, שאמר לפני כאלפיים שנה, כשנתפס במעשה שסתר את הטפותיו כמרצה ואת תפיסתו הפילוסופית: "עכשיו אני סוקרטס האדם, ולא סוקרטס הפילוסוף.” כך גם, יחי ההבדל, בין מדיניותו של ארדן כאיש ציבור ובין חייו הפרטיים. דיבורים לחוד ומעשים לחוד כבר אמרנו?
שר פופוליסטי
לאחרונה עלתה האפשרות שמשה כחלון יתמנה לשר האוצר. גם אם לפי שעה מדובר בהצעה לא ריאלית, דומני כי כחלון אינו האיש המתאים לעמוד בראש משרד האוצר.
כחלון מנהל מדיניות פופוליסטית, שהיא נכונה למשרד התקשורת ולמשרד הרווחה, שבראשם הוא עומד. כך למשל, כשר תקשורת הוא הפחית את דמי הקישוריות של הטלפונים הניידים, וכשר רווחה הוא ביטל את המבחנים המשפילים לקבלת קיצבת סיעוד. אין ספק שמדובר בשתי החלטות פופוליסטיות למען האזרחים או הקשישים, אך אלה החלטות נכונות, ואף פורצות דרך.
לעומת זאת, ההצעה של השר להפוך את בנק הדואר לבנק חברתי, למען השכבות החלשות, היא הצעה שנדונה לחוסר רווחיות ולכישלון מראש, ובסופו של דבר תיפול לנטל כספי על הממשלה, שתסבסד את הבנק במקום את הנזקקים. החלטות פופוליסטיות מסוג זה הן הרות אסון למשרד האוצר ולכלכלת ישראל, שזקוקה למדיניות נבונה ומרסנת, גם אם אינה מקובלת תמיד בעיני העם.
שעתם היפה
אין ספק שמחאת האוהלים היא שעתם היפה של הפוליטיקאים.
ציפי לבני, יו"ר קדימה, ובוז'י הרצוג, המתמודד לראשות מפלגת העבודה, מתרוצצים מאוהל לאוהל ומוכרים את מרכולתם החברתית, העשירה במלל, כדי להציג את תפיסת ביבי הקפיטליסטית במערומיה, ולהראות איך הם ישַנו את העולם לצודק וטוב יותר. כי מה לא עושים כדי להיבחר ולהיבנות על המנדטים של המחאה הציבורית? איך אפשר לפספס הזדמנות פז כזאת?
הם רק שוכחים משום מה שכלכלת ביבי בדיור ובחינוך היא תוצר כושל של ממשלות ישראל הקודמות, וכי מה עשתה לבני כראש ממשלה לשינוי המצב? ובוז'י שהיה שותף למדיניות הכלכלית של נתניהו, כשַׂר רווחה בממשלתו, מה לו כי ילין עכשיו? הכל דיבורים כבר אמרנו?
