בחינת התנהלותה של
ציפי לבני כפוליטיקאית ישראלית במעמד בכיר וכמנהיגת המפלגה הגדולה בישראל מאז הבחירות האחרונות לכנסת ה- 18 ב-2009, מעוררת סימני שאלה רבים באשר למידת הרלוונטיות שלה למציאות הישראלית העכשווית ומכאן גם של מפלגתה. מבחנים אלה ניתן לערוך על יסוד משתנים רבים, אבל למען פשטות הניתוח אסתפק הפעם בארבעה: מדיניות הביטחון של ישראל; מדיניות החוץ של ישראל; המדיניות הכלכלית; המדיניות החברתית.
כללי
כאשר נבחרה הכנסת ה- 18 והתנהל מאבק האיתנים בין נתניהו ללבני על קבלת המנדט מהנשיא להרכבת
ממשלה, עמדו בפני לבני שתי אפשרויות:
- לנצח את נתניהו, לזכות בתמיכת יותר ממחצית חברי הכנסת, לגבש קואליציה ולקבל את אמון הכנסת לממשלה בראשותה.
- להכיר בחולשתה היחסית בכנסת, ולבחור באחת משתי חלופות: האחת, הצטרפות לקואליציה בראשות נתניהו והשתבצות בממשלתו בתפקידים בכירים ומשפיעים כיאה למפלגה הגדולה בכנסת, ולפעול יחד עם נתניהו לקידום האינטרסים הישראלים. ברור שראש הממשלה הוא נותן הטון המרכזי בממשלה ומפלגות אחרות יכולות לתפקד במסגרת "מרחב המחיה" שהוא מקצה להן. פרוש הדבר הוא שעליהן להסכים מראש להתפשר על יכולתן לקדם את מדיניותן המוצהרת קודם לבחירות, במלואה.
האפשרות השניה הייתה לא להצטרף לקואליציה ולממשלה, להיוותר באופוזיציה ולנסות להשפיע משם על דרכה של המדינה. לבני בחרה בחלופה זו, ובכך נקלעה לשלושה כשלונות חמורים: ראשית, כשלון במאבק מול נתניהו על הקמת קואליציה, כשלון שני לאחר כשלון קודם בו לא הצליחה להקים ממשלה לאחר התפטרות אולמרט. שני כשלונות באותו ערוץ פעולה, מעוררים שאלה רצינית לגבי יכולתה להעריך באופן ראלי את עוצמתה הפוליטית, ויכולתה ללמוד לקח מכשלון אחד בכדי להמנע מכשלון נוסף ודומה זמן לא רב לאחר הכשלון הראשון.
שנית, כשל בהערכת יכולתה להיות אופוזיציונרית אפקטיבית ולהשפיע על התנהלות המדינה מהאופוזיציה. שלישית, קיום יצירתיות ומנהיגות, שביכולתם למנף אירועים מרכזיים במדינה לכדי אתגר אמיתי לממשלה המכהנת, וכך למצב עצמה בתודעה הציבורית, כחלופה מנהיגותית אמיתית לזו של ראש הממשלה המכהן ולמדיניותו. ההחלטה להשאר באופוזיציה, ושלושת הכשלים שהבליטה החלטה זו, באים לידי ביטוי בתפקודה של לבני אישית, ובתפקוד קדימה בראשותה, במשך כל התקופה מאז זכתה ממשלת נתניהו לראשונה באמון הכנסת.
לבני בממשלת אולמרט
בכדי להבין את מלוא המשמעות של חוסר הכישורים שמפגינה לבני כמנהיגה לאומית, אנסה לבחון את התנהלותה עוד כשרת חוץ בממשלת אולמרט, ולאחר מכן כמנהיגת האופוזיציה בימי ממשלת נתניהו השניה. שלושה מקרים בולטים מתקופת כהונתה של לבני כשרת חוץ זכורים בוודאי לרוב הציבור הישראלי גם כיום:
- התפקיד הפסיבי והמינורי שמילאה בימי מלחמת לבנון השניה, הן בתהליכי קבה"ח על היציאה למלחמה והן בהחלטות על תנאי סיומה.
- התיצבותה בקול ענות חלושה מולן אולמרט, כאשר התברר היקף המחדל במלחמה בדרישה שיסיק מסקנות, ועוד יותר מכך כאשר נמנע מלהתפטר בעקבות הדוח הסופי של וועדת וינוגרד, והמשיך לתפקד כרו"מ, חרף העננה האתית הכבדה שרבצה עליו כבר באותה שעה.
- לכאורה הייתה לבני אחראית על המו"מ עם הפלשתינים, מו"מ שהתנהל ללא פריצת דרך ממשית במשך שלוש שנים. בדיעבד התברר שמעל לראשה או מאחורי גבה, פעל אולמרט מול אבו מאזן, על-פי קווי פעולה ועקרונות לפתרון שונים מאלו שאותם קידמה לבני, אם לא באופן מוחלט אזי בנושאים מהותיים רבים. לבני לא השכילה לראות את הגיחוך במצב שאליו נקלעה, ולימים ביססה את טיעוניה המדיניים כלפי נתניהו על המו"מ הבלתי רלוונטי שניהלה מול הפלשתיאים, בטענה המוזרה שהיה בו ממש. בכל האירועים הללו מוכיחה לבני חוסר עמוד שדרה, חוסר מחץ פוליטי, קריאה שגויה של מפת האירועים ושגיאות התנהלותיות. את הכשלים היא אינה מתרצת, ובמקום הנמקות המופנות לשכל הישר היא מפריחה סיסמאות. אם נחזור מהימים "הרחוקים" ההם לעבר ימי הכנסת הנוכחית, נראה שהתמונה חוזרת על עצמה.
הביטחון הלאומי
בתחומי הביטחון הלאומי לא שמענו מלבני שום אמירה בעלת ערך ושום מחשבה מקורית המאתגרת את המדיניות שמוביל הצוות נתניהו-ברק במשך כל התקופה. (התבטאויות של מופז, איש הביטחון הבכיר של קדימה, בנושאים אלה, נגעו לרוב לסוגיה המדינית של המו"מ עם הפלשתינים), אבל מופז אינו לבני ואינו עומד בראש קדימה - מה חושבת לבני, לאן רוצה/מציעה לבני ללכת וכיצד?... ואולי לבני וקדימה סומכים בכלל על ביבי וברק?!
מדיניות החוץ
בתחום מדיניות החוץ ללבני שתי מנטרות: המו"מ עם הפלשתינים, ותדמית ישראל בעולם. בשני הנושאים גם יחד לא שמענו מלבני, מלבד תלונות על נתניהו, שום הצעה קונקרטית כיצד לפתור בימי הממשלה הזו את הבעיות שהיא, בימיה כשרת חוץ, לא הצליחה להזיז אפילו מטר אחד. סיפורים על "הבנות", "התקדמות", "מיתווים" וכו' שמענו בשפע, אבל בכל אלה אין ממש. כל עוד לא נחתם הסכם המסדיר את בעיות היסוד הפתוחות בין ישראל לפלשתינים ולעולם הערבי, כל הסיפורים וכל ההסברים הם כלאם פאדי.
דומני שלא אטעה אם אומר שרוב הציבור כלל אינו יודע מהו מיתווה הפתרון של לבני ומהם הקוים האדומים שלה. אם הם חופפים את אלה של השמאל הקיצוני בישראל, מדוע אנו זקוקים ללבני? בכל מקרה גם קוים אלה אינם מקובלים על הפלשתינים, שמוכנים לקבל הכל, ולתת שום דבר. אם הם חופפים את אלה של נתניהו, שוב איננו זקוקים ללבני. ואם מדובר בנוסחת קסם שנמצאת אי-שם בין נתניהו לבין השמאל הקיצוני, היכן נמצא האי-שם הזה וכיצד הוא נראה?! מה מציעה לבני שלא הציעו ברק כראש ממשלה ב-2000, ואולמרט כראש ממשלה ב-2008, שאמורים להוציא את העגלה מן הבוץ?
לבני מדברת על אמון, אמון של מי במי - שלהם בנו או שלנו בהם? מה עשתה לבני עד היום שיעניק לה אמון גדול יותר מצד העם בישראל מזה שניתן לברק ב-2000 או מזה שניתן לנתניהו בבחירות האחרונות? וממתי המבחן לבחירת ראש ממשלה במדינה הוא בראש וראשונה האמון שרוחשים לו מחוץ למדינה ולא אמון בוחריו בו? המבחן הזה מקובל גם על הפלשתינים?! ומדוע שנאמין אנו לפלשתינים על הבטחותיהם, אם עד כה כל ההסכמים איתם הופרו, ומה שהם מבקשים לעצמם, אין הם מוכנים להעניק לזולתם, למשל: זכות הגדרה עצמית ויצירת אמון ורצון טוב?
בתחום תדמית ישראל בעולם לבני לא רק שאינה נכס לישראל, היא נטל. לבני מייצגת זרם פוליטי אמורפי בישראל, כשמעמדה ומעמדו הבינלאומיים תלויים אך ורק בשאלה עד כמה מאמינים ידידים על תנאי, ידידים לכאורה ואויבים, בסיכוי שיוכל להתגבר מבפנים על סרובו של חלק ניכר מהציבור היהודי לקבל פתרון מדיני מסוכן והרסני. לשם כך היא צריכה לספק פסדה של אופוזיציה, ואת זה היא אכן עושה. בביקורתה על ראש הממשלה היא אינה מציעה לציבור בישראל חלופה מדינית לשיקול והחלטה, היא מציעה אופציה שילטונית חסרת עמוד שידרה לאומי כלפי פנים, ו"סוכן שינוי" לגיטמי למתנגדי מדיניות הממשלה מבחוץ.
אילו ייצגה עמדות ברורות שמהן ניתן היה להבין במה היא תומכת בממשלה הנוכחית ובמה היא חולקת עליה, יתכן שהיה בכך כדי לבנות קונצנזוס פנימי רחב, שהיה מחזק את ישראל לפחות באותם נושאים שבלעדיהם לא יכול להיות הסדר עם הפלשתינים. כך גם יכלה לסייע לשיפור מעמדה הבינלאומי של המדינה. זאת ניתן היה להשיג גם בתוך הקואליציה, כפי שעשו מפלגות אחרות ששיריינו לעצמן חופש הצבעה בנושאים נבחרים.
אילו נהגה כך, הייתה מסוגלת לתרום מתוך הקואליציה גם לנושאי החברה, הכלכלה והמימשל הציבורי כחלק ממערך שלטוני מחוזק פוליטית. אבל לבני פחדה (או הוזהרה) שלא לבחור מסלול זה וכך סונדלה למצבה הנוכחי, הבלתי-רלוונטי. בהתנהלותה מחלישה לבני את ישראל גם מול ארה"ב, גם מול היהודות האמריקנית וגם מול גורמים בינלאומיים אחרים דוגמת האו"ם, הקהילה האירופית ועוד.
ניתן היה לצפות שלבני תעכל כבר את העובדה שכשלה עד כה בניסיונותיה לשכנע את הציבור באמינות דרכה הפוליטית וביכולותיה לשמר טוב יותר מביבי את כלל האינטרסים הלאומיים של ישראל. אילו כך קרה, הייתה צריכה לבחון מחדש את עמדותיה המסורתיות בשאלת ההצטרפות לקואליציה, ולבצע מהלך בעל משמעות של חיזוק העמידה הלאומית מול היוזמות המתוכננות של הפלשתינים באו"ם, בספטמבר הקרוב. ככל שניתן לשפוט ולהעריך ממעט המסרים התכליתיים של לבני ובכירי קדימה בחודשים ובשבועות האחרונים, הם לפחות אינם תומכים ביוזמות הפלשתיניות לפנות לאו"ם, בניגוד לקבוצות שמאל קיצוני מסויימות בישראל.
לכן מן הראוי היה לצפות שכאופוזיציה אחראית, תחתור לחזק את ישראל במאבקה מול השלכות שליליות אפשריות של מהלך כזה. אבל גם לתובנה פעוטה כזו לא הצליחה להגיע. אני חושד שבאפשרות שהאירועים הקרובים יהיו קשים או בעיתיים לישראל בגלל החזית המדינית העויינת הניצבת מולה, לבני עדיין רואה הזדמנות מאוחרת "להיפרע" מנתניהו על שהביס אותה במאבק לראשות הממשלה, ולא שעת כושר לחזק את יכולת העמידה של המדינה.
לבני שבויה בידי תומכיה משמאל, אלה שהקימו בבחירות האחרונות יחד עימה ועם קדימה קואליציה לא רישמית - משינאת ביבי ולא מאהבת ישראל - לכיבוש השלטון, וכשלו. מספר המנדטים שקיבלה קדימה קשור קשר הדוק לקואליציה זו, ולבני מפחדת לאבדה אם תגלה גמישות מחשבתית ופוליטית בהתנהלותה הפנימית. ההשרדות הפוליטית שלה באופוזיציה, בפוזיציה של ראש אופוזיציה, חשובה לה יותר ומהותית יותר בעיניה מהסוגיות המדיניות (ואולי גם ביטחוניות) הכבדות ביותר של ישראל. ניתן תמיד להשתמש בסיסמאות בנוסח: נתמוך בממשלה מבחוץ... אם.... ספק אם מישהו בישראל מתבלבל כיום למשמע סיסמאות אלה. מהלכים פוליטיים ומדיניים משמעותיים, ברוב המכריע של המקרים, אינם מהלכים הנעשים דרך אגב, אלא במחשבה תחילה, בעיתוי נכון ובאופן שימקסם את השפעתם. לא התרשמתי ששיקולים מסוג זה נלקחים בחשבון במערכת השיקולים המנחה את התנהלותן של לבני ומפלגתה.
לסיכום: גם במדיניות החוץ של ישראל לא ניתן למצוא סימני דרך חיוביים או משמעותיים למנהיגותה של לבני, ואם ישנם סימנים הם לרוב בעלי תרומה שלילית.
כלכלה וחברה
ככל שניתן להעריך על-פי דבריה והתנהגותה של לבני בעבר, בתחום המדיניות הכלכלית והחברתית, קדימה אינה שונה מהותית מהליכוד. אולם, בשבועות האחרונים נפל דבר בישראל, קמו תנועות המחאה. תחילה המחאה המצומצמת נגד העלאת מחירי הדלק והקוטג' וא"כ מחאת האוהלים, שהתחילה בסוגיות של דיור זמין לרבים וגלשה לעבר "עולם ישן עדי היסוד נחריבה".
בעוד השמאל ושלוחותיו ההזויות מושכים את מצוקות ההמונים לעבר אוטופיות פוליטיות ותוכניות הבראה בלתי אפשריות, ונתניהו ששגה ונירדם תחילה בשמירה פועל יחסית בקור רוח לניתוב המחאה לעבר תוכנית שעיקרה שימור החוסן הכלכלי הקיים ותיקון נרחב של ליקויים שחשפה המחאה, נאלם קולם של לבני וקדימה (מלבד האופורטוניסט המופלג שלה, רמון). תחילה, כשנדמה היה שהמחאה לובשת ציביון של תנועה עממית נגד ראש הממשלה וממשלתו, אפשר היה לשמוע מפי לבני וכמה מחבריה למפלגה, את הטחות הביקורת הסטנדרטיות בראש הממשלה, בחזקת ניצול הזדמנות שאסור להחמיץ.
עד מהרה נבלעו תגובות אלה בקולו השמאל שהתעורר לניצול המחאה לשם בניית עולם סוציאליסטי חדש, וקיבל לכך כתף קרה מהציבור שביקש בעצם לעורר את הממשלה מקפאונה בכדי שתכיר בחומרת הקשיים ותפעל באופן יסודי, מהיר ופרגמטי לפתרונם. נראה שגם בסוגיה זו, מצב הכלכלה מזה, מצב החברה מזה ויחסי הגומלין הרצויים ביניהם - לא מצאה לבני מסר מקורי, בונה ומעודד להשמיעו לעם. ראש הממשלה תמיד אחראי למה שקורה במדינה, משום שהוא ראש הממשלה. אבל גם לבני יודעת שהמציאות הכלכלית חברתית בישראל כיום נולדה יחד עם נתניהו ולא בתקופת היותו ראש ממשלה או שר אוצר.
כאופוזיציה רצינית וקונסטרוקטיבית, צריכה לבני לנקוט עמדה ברורה בסוגיות שעלו במחאה הציבורית: היא בעד גישת השמאל? בעד גישת נתניהו? בעד דרך ביניים? איזו דרך ביניים? יש למפלגתה כטוענת לבכורה הפוליטית מה להציע לציבור? --- הדממה הרועמת של קדימה ולבני על-רקע התנהלותה גם בנושאים אחרים, אינה מעידה על עודף זהירות או חכמה, אלא על רדידות וניתוק מהעם ומצרכיו הבוערים.
לסיכום - בעקבות התנהלות זו של לבני וקדימה, מסתמנת התפתחותו של תהליך "מתקן" בפוליטיקה הישראלית. המפץ הגדול שהוליד את קדימה, עתיד לחלוף מן העולם, אם לא יחלוף במלואו בבחירות הקרובות, אזי יקרה הדבר בבחירות שלאחריהן. בבחירות הקרובות יחזרו לעמוד בראש סדר היום הציבורי שני הנושאים המלווים את המדינה עוד מהימים שבטרם עצמאות. הפתרון המדיני בארץ ישראל מכאן, והאופי הכלכלי-חברתי של המדינה מכאן.
על ערוצי הפתרון החלופיים ועל ההגמוניה הפוליטית שתוציא אותם לפועל, יאבקו שוב שני גושים: הגוש הלאומי-ליברלי מצד אחד, והגוש הסוציאליסטי - מצד שני. הגוש הסוציאליסטי יצטרך לבחור אם הוא מתחבר ליסודות הלאומיים וההיסטוריים כבסיס החברתי-תרבותי המשלים את הגישה הכלכלית-אירגונית הסוציאליסטית, או שהוא חותר להיות עוד מדינה פסאודו-אירופית בשוליים המזרחיים של הים התיכון. זו עתידה להיות התפתחות מעניינת, אבל אין בה מקום לחיה פוליטית דוגמת קדימה.
קשה להעריך בשלב זה אילו תפניות תתרחשנה במפלגות הדתיות, אולם צריך לזכור שהאוכלוסיה הדתית מגדילה את השפעתה האלקטורלית בישראל, וכי באופיה ומקורותיה האידיאולוגיים, היא קרובה יותר לגוש לאומי ליברלי מאשר לגוש בעל מאפיינים סוציאליסטיים פסאודו-אירופיים. יתכן שיווצרו רסיסי מפלגות במרכז בגלל אינטרסים פרטניים כאלה ואחרים, או פירפורי גסיסה פוליטיים, אולם להערכתי אלה יהיו אפיזודות חולפות.
אם ישתחרר הגוש הסוציאליסטי מהלקונות הלאומיות שלו, תתחזק מאוד מגמת המאבק המתוארת לעיל, משום שהיסודות האידיאולוגיים של הסוציאליזם מצויים עדיין במודע ובהפנמה בשכבות רחבות של הציבור הישראלי החילוני. במציאות כזו המפץ הגדול הבא יהיה התפרקותה של קדימה למרכיביה המקוריים: השמאל - "שמאלה", הימין- "ימינה", ושאריות למרכז מנוון.
יכולה קדימה להמשיך ולהעמיד פנים שהיא במצב טוב, בטוחה בעצמה וממתינה להזדמנות הגדולה שבדרך... ואז, כאשר יבוא רגע המבחן למצוא עצמה במקום שבו היו מפלגות שינוי והגימלאים, כל אחת בתורה, כאשר התיצבו לדין הבוחר שלאחריו נעלמו מהמפה. היא יכולה לנסות ולבצע שינוי פנימי בהנהגתה או בהתנהלותה או בשני הדברים גם יחד, בכדי לחזור למרכז הבמה ולהיות רלוונטית הן בסוגיות חוץ וביטחון והן בסוגיות חברה וכלכלה.
עד כה ישנה לבני שנת חורף, כשהיא מתעוררת מפעם לפעם לפרק זמן קצר, משמיעה נהמה נרגזת וחוזרת למאורת הדובים הישנים. כרגע היא לא רלוונטית ושאר מנהיגי קדימה רלוונטיים עוד פחות. אם כך תגיע קדימה לבחירות, היא בוודאי לא אלטרנטיבה לשום דבר טוב. לפיכך, אם לא נראה מצד לבני שידוד מערכות מחשבתי ותיפקודי בזמן הקרוב ביותר, מותר להניח ברמה גבוהה של וודאות שקדימה זקוקה לרענון רציני עכשיו, וכי תנאי לכך הוא הליכתה של לבני הביתה.
