ימים לא מעטים של חסד פקדו את מחאת המאהלים, עד כי רבים וטובים נתפתו להצטרף אליה או למצער לתמוך בה. ככלות הכל, מי יכול להתנגד לתביעות הגיוניות ומוצדקות, כמו שיפור מעמדו הכלכלי של מעמד הביניים הנושא בעיקר נטל תחזוקתה היומיומית של המדינה, הדרישה של הציבור העובד למחייתו להצליח לגמור את החודש ללא מינוס בבנק, המישאלה לדיור בר השגה, התביעה להקטנת נטל ההוצאות בסעיפי לחינוך הילדים, דיכוי הקפיטליזם החזירי שמייקר את עלות הקיום כאן לעומת המערב, ועוד תביעות שעל פניהן נראות מוצדקות.
אבל מארגני מחאת האוהלים החמיצו את השעה. ביזבזו את האהדה. במקום לעסוק ביעדים החברתיים-כלכליים החשובים באמת, הם נטפלו ליעד מהפכני הרבה יותר: לזעזע את היציבות השלטונית במדינה ולהשליט את המיעוט על הרוב, תוך בעיטה הגונה בתוצאות הבחירות ובדמוקרטיה. השבוע התברר שוב, שכוונת מארגני המחאה גדולה אפילו מן השאיפה לשנות את הרכב ה
ממשלה תוך עקיפת הקלפי. התביעות שהושמעו מתוך זילזול מוחלט ביסודות מדע הכלכלה, שסטודנטים שנה א' משננים כבר בשיעור הראשון, דרשו למעשה לדרדר את המשק עשרות שנים אחורנית, אל הכלכלה הסוציאליסטית שכשלה נחרצות בכל העולם.
יעדים סמויים נוספים של מארגני המאהלים: הסטת הזעם (שלעיתים, כאמור, מוצדק), באורח מרושע ונפשע, לעבר ההתיישבות ביו"ש בטענה המגוחכת שהיא זו שזללה את מיטב המשאבים שנועדו בעצם להגיע לכיסי המפגינים ולרווחתם. זוהי טענה אבסורדית, לא רק מחמת היותה שקרית בעליל, אלא גם מפני שאיש מבין השוטים המעלים טענה זו אינו מוכן להבין שפירוק ההתיישבות ביו"ש והעברת כל חצי מיליון המתיישבים לתחומי הקו הירוק, תחולל כאן מצוקת דיור, שכל מה שקורה היום ייראה לעומתה משחק ילדים באפריקה המשוונית.
גליוטינה בשדרה
כבר מלכתחילה ניתן היה להעריך, שמדובר בכיפוף ידיים על-רקע פוליטי. כל מי שעיניו בראשו יכול היה להבחין שמרבית מנהיגי המחאה (למעט הסטודנטים) משתמטים משירות בצה"ל, וביניהם אנרכיסטים של ממש (כפי שכבר נחשף בטור זה) שמככבים בכל הפגנה בבילעין ובשייח' ג'ראח; שגלגליה של המחאה משומנים בכסף גדול, שמזרימים גופי שמאל מובהקים דוגמת הקרן החד"שה (אין זו שגיאת דפוס) להחרבת ישראל, ומליונרים אמריקנים שמאלנים; שראשי המפגינים לא בחלו באמירות מעוררות חלחלה כאילו נתניהו ייזום איזושהי מלחמה קטנה כדי להסיט את תשומת הלב אליה; שמפגינים הירשו לעצמם לכנות בתואר המצמרר קאפו את פקחי העירייה; שגליוטינה מצמיתה לכריתת ראשי 'הפושעים' הוצבה בלב לבו של המאהל המרכזי ברוטשילד; שבקרב המפגינים הופצו כרוזי כנופיית באדר-מיינהוף האנרכיסטית.
קל היה להבחין שהמפגינים עצמם לא כל כך יודעים מה בדיוק הם רוצים, אבל הם כן יודעים להתנגד לחקיקה עוקפת ביורוקרטיה (דוגמת חוק הווד"לים) שנועדה לאפשר בניה מהירה למענם. העובדה שראשי המפגינים התאהבו בצבע האדום הסוציאליסטי-קומוניסטי והניפו דגלים הנושאים את סמל המגל והחרב הזכור לרע, ביטאה את התרפקותם הילדותית על חלומות ל'עולם ישן עדי יסוד נחריבה' ולבניית משק סוציאליסטי אדום, שיצר בכל מקום בעולם תשתית רקובה לכלכלה עצלה, רדומה ומושחתת. גם טענתם לאחר שהוקם צוות טרכטנברג, כי אין להוד מעלתם מנהיגי המהפכה שום אמון בו ושום כוונה להופיע בפניו, צריכה הייתה להוות איתות אזהרה לגבי היעדים האמיתיים של הדֶמֶה-מהפכה.
זו לא הכלכלה, טמבל
איתותי האזהרה בישרו כי מדובר פה בתרגיל הונאת המאה מצידה של כנופיית רוטשילד, אבל עדיין רצינו להאמין כי מדובר במחאה אמיתית. כך גם סברו אלפי ה'אידיוטים המועילים' – אנשים תמימים שהתעלמו מאותות האזהרה – אשר הצטרפו מתוך כאב אמיתי, ובהם גם אישים מהמחנה הציוני-דתי ומקרב הנהגת מתיישבי יו"ש.
אולם השבוע התבררה עוצמת הטעות. הוברר שלא במחאה חברתית עסקינן אלא בחתרנות שמאלנית אופיינית, להפלת השלטון שנבחר בקלפי, ולהשלטתה מחדש של כלכלה סוציאליסטית כושלת, שתסיג את המשק חמישים שנה לאחור, ותהפוך את ישראל לסוג של יוון, פורטוגל, ספרד, אירלנד ובקרוב גם איטליה וצרפת, שחיו ללא חשבון וחיים בצל סכנת הידרדרות לפשיטת יד ורגל.
זו לא הכלכלה, טמבל, אלא העירעור המוסווה על עצם זכותם של מסעודה משדרות ורבינוביץ מקדומים, לעצב כאן את דמות השלטון, ולסכל אגב כך, בחירות אחר בחירות, את תוכנית המהפכה של השמאל הרדיקלי: הקמת מדינת כל אזרחיה על חורבות המדינה היהודית, והפיכתה לאבן שואבת לכל צרוע וכל זב, לכל מסתנן מסודן ועובד זר מהפיליפינים, ושאר הזיות כושלות מהארסנל הקומוניסטי-סוציאליסטי האדום הדהוי.
אין זה אומר כמובן שלא צריך לבצע תיקונים כלכליים משמעותיים. אין זה אומר שלא צריך להעביר תקציבים מסעיפים משופעי שומנים מיותרים לסעיפים רזים. אין זה אומר שצריך להותיר את מעמד הביניים במצב שאינו יכול לגמור את החודש, ושיוצאי צבא לא ישיגו דיור סביר במחיר הגיוני. כל זה נחוץ וצודק.
צוות מומחי השמאל
אבל אם פני מנהיגי המחאה (ואין הכוונה לסטודנטים המגלים בגרות של המבוגר האחראי בקומדיה הזו), להגעה לפתרונות אמיתיים ולא לנסיגה למשק הסוציאליסטי הכושל, ולהעלאת פתרונות הזויים דוגמת ייבוש ההתיישבות ביו"ש, מדוע הודיעו השבוע כי לא ינהלו שום מו"מ עם ועדת טרכטנברג? למה לא יתנו לה צ'אנס?
כדי להבין מה באמת רוצים המהפכנים מכנופיית רוטשילד, צריך להתבונן בפרצופיהם של חברי צוותי המומחים שהקימו לייעץ להם. אמור לי מי הם מומחיךָ, ואומר לך מי אתה.
אז הנה: את צוותי היועצים מוביל פרופ' (לחינוך) יוסי יונה מאוניברסיטת ב"ג, מחותמי יוזמת ז'נווה, שבמאמריו באתר השמאל הקיצוני 'העוקץ' מצדד ב'זכות השיבה' הפלשתינית, ולצידו פרופ' יוסי זעירא מהאוניברסיטה העברית, שנמנה עם חותמי העצומה לחרם על מוצרי ההתנחלויות; פרופ' איציק גלנור, לשעבר נציב שירות המדינה, מחותמי הפנייה למנהיגי אירופה לתמוך בהכרזת העצמאות הפלשתינית; פרופ' דני פילק מאוניברסיטת בן-גוריון, חבר הנהלת ארגון השמאל 'רופאים לזכויות אדם'; ד"ר אמילי סילברמן מהטכניון, פעילת הקרן החד"שה לישראל; ועו"ד טליה ששון – איך לא? - מראשי מרצ, וכותבת דוח המאחזים הכוזב, שאיבתה ל
מתנחלים מעבירה אותה על דעתה; וכמובן גם דובר הצוות אסף שרון, שמגיע מחבורת מובילי המחאה נגד ההתיישבות בשייח' ג'ראח. וזו רשימה חלקית בלבד. כמה הם שווים בקלפי? בקושי שלושה מנדטים.
עם צוות מוּטה כזה, קשה להניח שניתן יהיה להגיע להישגים של ממש, לטובת שכבות הביניים ותביעותיהם הצודקות. צוות כזה יציב את קו המינימום שלו, הרבה מעבר לקו המקסימום של כל ממשלה שפויה. לא הישגים יחפש צוות כזה אלא התנגשויות עם הממשלה, השפלתה, הפלתה. והואיל והממשלה אינה מתכוונת בשלב זה ליפול (ושאף אחד לא יתפתה לסמוך על ש"ס, שדרעי נושף כרגע בעורפה), כי אז צפוי שמחאת רוטשילד, למרות פוטנציאל ההצלחה, תבוזבז לחלוטין. מה חבל.
