ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות

פרשת עקב "מכילה דברי תוכחה ובמקביל תזכורת לגבי ייעודו של עם ישראל" [שילה אושרי הי"ו, גבעת השלושה] ועוסקת גם בנאומו האחרון של משה לעם ישראל, נאום ארוך ביותר הכולל דברי עידוד וחיזוק לעם ישראל לקראת העתיד, כמו גם השלמת חלק מן המצוות שבהווה. וכל זאת, בדרך של תוכחה, ברם התוכחה נעשית בנעימות, בדרך רמז, במאור והסברת פנים, אי-העלבה והלבנת פנים. זכות נעימה לי להודות ולהוקיר את התגובות הרבות והחיוביות שהגיעו בנוגע למאמרנו על "חשיבותה של התוכחה והדרך הרצויה לעשות זאת". אשר על כן, גם מאמרי הלזה ימשיך ויעסוק בנושא וישמש מעין "השלמת עניין" ובעיקר בהיבט שונה, היבט חדש. ובמילים אחרות: הגם שקיימת תוכחה לזולת על טעות ו/או על מעשה קלוקל, אבל התוכחה נעשית בדרך של שתיקה, בדממה. בבחינת: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע", ו/או מה שידוע "שתיקה רועמת", דהיינו: מעין היעדר תגובה על מה שנעשה. ברם בעצם השתיקה משתמעת התנגדות או מחאה לנעשה, שהרי: "השתיקה מדברת בעוצמה" (=Silence speaks Volumes). ודו"ק. והסיפור שיובא להלן מוכיח זאת: באחת מן הישיבות החשובות ואשר בראשה עמד מו"ר, ר' משה צבי נריה (מנקין) (1913 - 1995) זצ"ל התפתחה תופעה מבישה ומביכה, "לקיחה שלא ברשות". רעה חולה זו הייתה לצנינים בעיני ראש הישיבה, רבניה ואף רוב תלמידיה. בוקר אחד התבקשו כל התלמידים להתכנס בבית המדרש בדחיפות "לשיחת מוסר מיוחדת של ראש הישיבה". התלמידים ישבו בשקט מוחלט. אף אחד לא פצה פה. הרב נכנס לבית המדרש, ניגש אל "העמוד" שעל "הבימה" ועמד ללא אומר ודברים. השקט והדממה "קרעו את האוויר". לאחר כשעה קלה פרץ הרב בבכי קורע לב, ירד מן הבימה בהרכנת ראש ויצא מבית המדרש. תופעת "הלקיחה שלא ברשות" פסקה ואף חלפה, עברה ובטלה לתמיד. "משה את משה", משה רבינו ע"ה והרב משה צבי נריה זצ"ל, לימדונו פרק מעשי, מחכים ומשכיל בחשיבות התוכחה. אבל, גם ובעיקר, על הדרך המעשית בביצועה כשאדם בא להטיף מוסר ו/או להוכיח את הזולת. שהרי, לדאבוננו הגדול [שבת קי"ט]: "לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". ודברי המקרא המאלפים [משלי ט', א']: "ולמוכיחים, ינעם. ועליהם תבוא ברכת טוב" נאמרה עליהם ועל כל ממשיכי דרכם.

על שלילתה של מידת רום הלבב שמשמעותה גאווה ועל החובה להתרחק ממידה זו "כרחוק מזרח ממערב" [תהילים ק"ג, י"ב] או, לכל הפחות, "הרחק כמטחווי קשת" [בראשית כ"א, ט"ז] למי שכבר "נגוע" במידה מאוסה ופסולה זו, כבר נכתבו הררי פסוקים, מאמרים, מימרות חז"ל ופרשנויות רבות. לא בכדי ציינו חכמי המטפורה ש"קולמוסין רבים, דיו רב כמי הים נשפך וקלפים רבים נכתבו" בתיאור מידה רעה ומגונה זו על מגזרי מילותיה הנרדפות והמקבילות, כמו למשל: יוהרה, שחצנות, זחיחות דעת, גודל לבב, התהללות, השתבחות, התפארות, ארוגנטיות וכיוצ"ב. יש לציין, שאף סיפורים שונים ומגוונים, הן מן המקרא, הן מן ההיסטוריה היהודית לדורותיה והן מ"סיפורי העמים" מאששים ומוכיחים זאת בעליל. וגם אמנה - פרשת השבוע, "עקב", הכוללת 111 פסוקים, ו-8 מצוות שונות, כמו למשל: אהבת הגר, הידבקות ביודעי (=חכמי) התורה וכולי, אוצרת בקרבה עניינים נוספים וחשובים שחלקם אף מהווים בפועל את הבסיסים ואת האושיות שעל גביהם נבנתה ועדיין נבנית "המערכת המוסרית" של העולם היהודי לגווניו ולדורותיו. לא נוכל גם להתעלם מדבריו, אזהרותיו ותוכחותיו של משה רבינו לעם ישראל בהכינו אותם פיזית ובעיקר רוחנית לקראת מה שצופן להם העתיד ובמיוחד כשייכנסו אל "ארץ חמדת אבות". ומלבד חוקים, מצוות וחובות, משה מלמדם גם ערכי יסוד ודפוסי התנהגות והנהגות ראויים, רצויים ונכוחים על-פי ובהתבסס על "תורת אלוהים חיים" שהיא בבחינת "חיים הם למוצאיהם". ולאחר שמשה חוזר, שונה ומתאר לעם ישראל, ודי בפרוטרוט, את סדרת הנסים והמופתים שעשה האל להם בהוציאו אותם ממצרים, כמו גם במהלך ימי נדודיהם במדבר, הוא פונה אליהם בצורה נחרצת ו"חותכת", ומזהירם לבלתי שכוח את י-ה-ו-ה אלוהיהם על-ידי אי-קיום ושמירת המצוות, החוקים והמשפטים בגין שביעה מאוכל, בגין ישיבה בבתים טובים ומלאים ובגין התרבות המקנה, הבקר והצאן, כמו גם התעשרות בכסף ובזהב, דברים המביאים את האדם לידי מצב של "ורם לבבך", או אז, "ושכחת את י-ה-ו-ה אלוהיך" [דברים ח', י"ד]. רום הלבב, שמשמעותו המעשית: גאווה, יהירות, שחץ, השתבחות והתפארות ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" [דברים ח', י"ז], גם אם הדבר "נאמר בלב" בלבד ולא נאמר בפומבי ובקרב קהל ועדה, יכול להשכיח מן האדם שאותו האל, ואין עוד בלתו, הוא ורק הוא "הנותן לך כוח לעשות חיל" [דברים ח', י"ח]. הוא ורק הוא האל שעליו מעידה התורה "המוציאך - מארץ מצריים, מבית עבדים", כמו גם "המוליכך - במדבר הגדול והנורא" [דברים ח', י"ד-ט"ו] ואשר כל לומד, מעיין, חוקר וארודיצן (=למדן) יודע ששם ישכנו ויזחלו יצורים מסוכנים וארסיים, כגון: נחשים, שרפים ועקרבים. יתרה מזאת. מה שנמצא שם "בשפע" זה שיממון וצימאון מחוסר חיות ומים, ורק לו, לאלוהים לבדו, הייתה היכולת והמסוגלות להוציא לעם ישראל "מים מצור החלמיש" ולהאכילם את ה"מן", מנת האוכל הנסית שירדה מן השמיים ואשר אפילו אבותיהם ו"זקני מצרים" לא ידעוהו ולא הכירוהו. המקרא, כמו גם ספרות הקודש לדורותיה, ראו במידת הגאווה מידה רעה ומאוסה ביותר ואינספור פעמים ישנה חזרה על ביטויים ומשפטים הקשורים לרום ליבו של האדם, ל"גבהות עיניו" או ל"זרועו הרמה". תורתנו הקדושה, כמו גם חלק מנביאי ישראל, "הבטיחו" ענישה קשה לכל אדם המאמץ גישת חיים פסולה ובזויה זו ובמיוחד כלפי אנשים המחשיבים עצמם כ"הרים רמים" או כ"ארזי הלבנון". למשל: ישעיה הנביא מדבר על "גדיעת הגאים" על-ידי האל. דוד המלך באחד ממזמוריו מדבר על "השפלת הגאים" ואיוב אף מבטיח "שבירת עיניים רמות". וכל זאת, משום ש"כת גאים שנא י-ה-ו-ה" ו"בית גאים יסח י-ה-ו-ה", כפי ששלמה המלך, בספרו המונומנטלי "משלי", "הבטיח חגיגית". עמנואל הרומי (משורר יהודי איטלקי, בן המאה ה-14) באחת מ"מחברותיו" מתקשה להבין כיצד "אדם שעבר פעמיים באותה מערכת" יכול בכלל להתגאות ובמיוחד ב"אם נוצר מטיפה סרוחה" [מסכת אבות]. אשר על כן, עתה יובן מדוע "הנשר הגדול", הלא הוא הרמב"ם [הלכות דעות, פרקים א'-ב'], פוסק שבכל הקשור למידת גובה הלב, קרי: רום הלבב, יעשה האדם כל שלאל ידו לברוח ממידה פסולה "כמו מאש". אדרבה! "בגובה הלב (ובכעס) יתרחק מן הקצה האחד, עד הקצה האחר" והגם שבשאר רוב המידות הרמב"ם "המליץ בחום" לאמץ את "שביל הזהב" או את "הדרך הממצעת". כמו-כן, הרמב"ם מצטט דברי חז"ל בכמה דוכתי שהאדם יהא "שפל רוח מאד מאד" [מסכת אבות] ו"כל המגביה ליבו, הריהו דומה למי שכפר בעיקר". הרשוני לסיים במה שכתב בעל "מדרש גם" על מידת רום הלבב: "דקה המבוזבזת על גאווה ושחץ, היא הפסד של 60 שניות של ענווה ושפלות הרוח".