בלילה לח וחם כשהם ישובים על ספסל בגן זחוחי דעת,
מראיינים את "הגברת הראשונה" בתיאטרון
היא מקבלת את התואר בחיבה
ללא כל הצטנעות למרות שישנן מבוגרות ממנה.
עיניה בורקות נחושות ופיה מפיק "מרגליות",
"מי שהסתיר והציל יהודים בשואה
זכה לאות חסידי אומות העולם מהמדינה".
"אני כיהודייה, סליחה כישראלית", כך היא מתקנת
אולי תסביר לי הגברת... מה ההבדל באדרת.
יהודי = ישראלי, יעקב אבינו נקרא גם ישראל ואנו בניו, בני-ישראל.
גם ישראלים נרצחו בשואה, אימהות וילדיהן שנסעו לבקר את בני משפחותיהם
כמעט ואמי הייתה ביניהן.
והיא ממשיכה את דבריה: "ופה בישראל מגרשים ילדי זרים,
שכאן למדו וכאן התחנכו וזו שפת דיבורם", (וזאת יש להדגיש שם יש להם בית ומשפחה ענפה. י.ל.)
והיא לא מתפעלת מכך שאשת ראש הממשלה מנעה
את "שילוחה" של הילדה אופק בת הארבע
לפיליפינים, בעוד אמה עצורה ללא אשרת שהייה.
האם רק על אזרחי ישראל חלה החובה לציית לחוקי המדינה?
וזרים ייכנסו ויצאו כאוות נפשם, בבחינת: "אין דין ואין דיין".
לא ראיתי ולא שמעתי את קולה זועק מרה לפני שש שנים,
על גירוש ילדים יהודים מגוש קטיף, שם גם הוריהם נולדו ברובם
והיו ביניהם סבים וסבתות ניצולי שואה.
הם חוו את הרס בתיהם הם חזו בחורבנם, בתיהם הפיזיים והרוחניים, נהרסה גם נפשם.
באחת הפכו פליטים בארץ מולדתם, על לא עוול בכפם והם עדיין עקורים בחלקם.
להשוות זרים על ילדיהם לאחר סיום תקופת רישיון עבודתם, לתקופת אימי השואה
ולמעשי ההצלה הזניחים דאז, היאך נרצחו שישה מיליון יהודים מתוכם אחד וחצי מיליון
ילדים? השוואה נלוזה שלא במקומה.
