לוחמים תחת אש

כדי להבין את עומק החידוש המשפטי שנוסד פה יש להזכיר נשכחות ולחזור לפרשת "סגן מלול" שהסעירה את המדינה. סיפורנו מתחיל ב-17/09/2008. חוליית מחבלים מתמקמת בכפר קדום ויורה לעבר הישוב קדומים. בפיגועי ירי יש חשיבות רבה לתגובה מהירה כדי להצליח לשים יד על המחבלים בטרם ימלטו מהזירה. כיון שכך, מיד לאחר הפיגוע מתארגן במהירות כוח לוחמים מגדוד שמשון שבחטיבת כפיר, בפיקודו של אדם מלול, סגן מפקד פלוגת החוד, ונכנס אל הכפר כדי לאתר את המפגעים. הפעילות לאיתור החשודים המסתתרים בכפר מכונה בצבא "ערבול מים". הרעיון המבצעי הוא להיכנס לפעילות רועשת בחתימה גבוהה: להסתובב עם רכבים וצ'קלקות בכפר, לעצור חשודים באופן סיטוני ולבצע תשאולים. המטרה היא לגרום למחבלים המסתתרים לעשות טעות קטנה שתסגיר אותם: מעבר מחשיד מבית לבית, שיחת טלפון מיותרת, פליטת פה. בפועל, עניינו של התשאול הוא חקירה מהירה ואסרטיבית של חשודים מזדמנים. מפסק הדין עולה שסגן מלול יחד עם הלוחם אביתר גדסי 'הגדילו ראש'. השופטים קבעו שהם הפעילו כוח מעבר לנדרש לצורך ביצוע התשאולים, בכך שטלטלו והִכו חלק מן העצורים. מצ"ח חקרה את הפרשה והגישה כתבי אישום. הלוחמים מלול וגדסי, שמצאו עצמם לפתע יושבים על ספסל הנאשמים, ביקשו לזמן לעדות את מפקד החטיבה אל"מ איתי וירוב. וירוב, לפחות בשלב הראשון, לא נטש את לוחמיו לדמם בבית המשפט. בעדותו הראשונית גיבה המח"ט את הלוחמים והסביר שהאגרסיביות הכרחית לביצוע המשימה. הוא צוטט אז כמי שאמר שהפעלת כוח מותרת "רק כל עוד זה משרת את המשימה. פציעה היא דבר אסור, וכן כל הפעלת אלימות שלא משרתת פעילות ביטחונית הכרחית. האם יש טבלה שאומרת מה מותר ומה אסור? לא, וגם בלתי ניתן שתהיה". הוא לא התאפק ועקץ את התובעים שיושבים במשרדים ממוזגים ומבקרים את הלוחמים: "אני חושב שיש היתממות בפני בית הדין. אני, כמו כל הקצינים שלי, יצאתי היום ברבע לחמש לפנות בוקר ממעצרים ואני חי את המתרחש בפעולות האלה. יש הבדל בין מה שמוגדר כאלימות, בין השטח לכאן. תשאול הוא פעולה אגרסיבית יחסית. לפעמים יש צעקה והצמדה לקיר, לפעמים אין מנוס מלטלטל, להצמיד, לדחוף - כשהדבר מחייב. לומר שתשאולים נעשים ללא הפעלת כוח בכלל זו היתממות." כשנתבקש להבהיר את דבריו היה וירוב נחרץ אף יותר: "הפעלת אלימות ואגרסיביות שתמנע הסלמת מצב וצורך להשתמש באלימות גדולה יותר, היא לא רק מותרת, היא לעתים חובה. מכה, דחיפה, גם כשהאנשים אינם מעורבים בסיטואציה מבצעית במידה שיכולה לקדם את ביצוע המשימה, היא בהחלט דבר אפשרי". מלול וגדסי לא היו צריכים אישור ברור ובהיר מזה לדפוס הפעולה בו נקטו, אבל גם הם לא שיערו כיצד יתגלגלו הדברים בהמשך.

לאחר משפט ארוך ומורכב פרסמו השופטים בהרכב הערעור את הכרעתם. ההאשמות נגד מנדלבליט ושמני קשות ביותר: בהכרעה מדובר על "התערבות בוטה בזכותו של הנאשם להליך הוגן הגובלת בשיבוש מהלכי משפט, שכן היא חותרת תחת יכולתו לזמן עדי הגנה אשר יוכלו להעיד ללא מורא וללא חשש שיבולע להם עקב תוכן דבריהם". המערערים הצביעו על כך שמעשיהם של הפרקליט הראשי ושל אלוף הפיקוד גבלו בפלילים. הם דיברו על "עבֵרה של הדחה בעדות, בניגוד לסעיף 246(א) לחוק העונשין, והטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק העונשין", והוכיחו כי מטרת הליך הנזיפה בווירוב הייתה "להענישו על העדות שמסר במשפטו של סגן מלול ולוודא כי התבטאויותיו בעתיד תהיינה שונות... בסופו של דבר יש כאן עבֵרה פלילית של ממש" (ההדגשות במקור). העסק התחיל להתחמם. יתכן שמנדלבליט ושמני הבינו שהדיבידנד התקשורתי שהם קיוו לגרוף בזול עלול לעלות להם ביוקר, ולכן התחילו לגלגל את האחריות מאחד לשני. מנדלבליט טען שהוא רק אישר לנקוט בהליך פיקודי כנגד המח"ט אך לא היה מודע לתוכנו של ההליך, ושמני מצִדו נתלה באישור של מנדלבליט והוסיף שהנזיפה הייתה רק "צופה פני עתיד" ולא התייחסה לעבר. השופטים לא קנו את הטענות. הם קבעו כי "ככל שההתערבות השלטונית בהליך הינה מסיבית יותר, פגומה יותר ומקורה בגורם שלטוני בכיר יותר, המגובה בייעוץ משפטי שמקורו בכיר, יש לראות בהתערבות זו כפגיעה קשה יותר בזכותו של הנאשם להליך הוגן" (ההדגשות במקור). בכל מקרה, התברר לבית הדין שיש סתירה בין עדותו של מנדלבליט לעדותו של שמני, והוא החליט להחזיר את התיק כולו לבית הדין הצבאי המחוזי ביפו, תוך המלצה לזמן את שני הבכירים לעדות ולברר את הפרשייה עד תומה. כך או כך, לעת עתה הרשעת הלוחמים מבוטלת. אגב, הטענות על הטיה פוליטית מכוונת בתפקודם של מנדלבליט ושמני אינן חדשות. למנדלבליט נזכרות הרשעתם של חיילי גבעתי, חקירת מח"ט גבעתי והשימוש הנרחב בתחקירים צבאיים שנערכו בעקבות מבצע עופרת יצוקה להגשת כתבי אישום כנגד לוחמים. שמני, כזכור, מונה לתפקיד המזכיר הצבאי בידי אריאל שרון, המשיך לתפקיד אלוף פיקוד המרכז ומכהן כעת כנספח הצבאי בוושינגטון. ארגון זכויות האדם ביש"ע רשם לחובתו התבטאויות שנויות במחלוקת שבהן ניסה לכאורה להשפיע על מהלכים פוליטיים, כמו מימוש הסכם חברון ושחרור סיטוני של מחבלים כבדים למען שחרור שליט. מי שראוי לציון בפרשייה המביכה הזו הוא דווקא סגן מלול עצמו. סגן מפקד פלוגת החוד סבור שהוא פעל בצורה ערכית ומקצועית, ובמהלך המשפט לא העלה על דעתו להביע חרטה על-מנת למלט את עצמו מהעונש הצפוי. באחד הראיונות הוא נשאל: "האם לא איבדת צלם אנוש ברגע שהכית חפים מפשע?". תגובתו הייתה: "אנחנו נמצאים במלחמת קיום. איננו פוגעים בחפים מפשע. אדם שירה לעבר יישוב יהודי במטרה להרוג הוא לא אדם חף מפשע. כשאתה מגיע לכפר ערבי ומנסה לברר עם היורים היכן נמצא הנשק, והם צועקים עליך ומקללים אותך, אתה חייב להראות להם מי שולט ולכן אתה נותן כאפות כדי להרגיע אותם. אם הם ירגישו שאתה חלש, הם ימשיכו לתקוף ויכול להיווצר מצב של הסלמה, כך מפקדיי לימדו אותי". לשאלה האם הוא מתחרט על המקרה ענה מלול: "לא! אין לי על מה להתחרט. בחקירות של מצ"ח מנסים לגרום לי להרגיש שעשיתי משהו שגוי ואם לא הייתי עושה אותו לא הייתי במצב הזה עכשיו, אבל אני מרגיש שאם לא הייתי עושה את זה אז יהודים היו עלולים להיפגע, ואז הייתי מתחרט בגלל שנכשלתי בתפקידי להגן על אזרחי המדינה. אלה המעבירים עליך ביקורת, לא יודעים ולא מבינים איך החיים בשטחים. אני באופיי לא מכה אנשים, גם לא פלשתינים. אני תמיד מעביר מסר ברור לחיילי להיות אנשים טובים, ודואג שהם לא יעברו את הגבול, גם מול מחבלים".

ארגוני השמאל הקיצוני בראשותו של מיכאל ספרד מארגון "יש דין" הקימו קול זעקה, וכלי התקשורת מיהרו להצטרף לזובור. בשלב זה נכנסו לתמונה אלוף פיקוד המרכז גדי שמני והפרקליט הצבאי הראשי אביחי מנדלבליט. לאחר התייעצות בין השניים, זימן שמני ללשכתו בבהילות את מח"ט כפיר, איתי וירוב. שמני נזף בווירוב ורשם לו הערה פיקודית בתיקו. הוא גם הודיע לו שבעקבות דבריו ייעצר קידומו בצבא. מיכאל ספרד לא הסתפק בזה ועתר לבג"ץ כדי שיורה לפתוח בחקירה פלילית כנגד וירוב וכנגד מפקד הגדוד שמעון הרוש. השופט סלים ג'ובראן הביע תמיכה בפתיחת חקירה כנגד וירוב אך השופט חנן מלצר הסתייג מכך. העתירה הייתה מיותרת מאחר שבתוך זמן קצר נפתחה חקירה של מצ"ח כנגד המח"ט וירוב והמג"ד שמעון הרוש. משפטם של מלול וגדסי נפתח, ווירוב הוזמן לתת עדות מלאה. המח"ט החבול הבין במהירות על איזה צד מרוחה החמאה ושינה לחלוטין את טעמו בבית המשפט. ב-16/03/2010 העיד וירוב ובעדותו שלל לחלוטין כל אפשרות להכאה של עצורים. גם המג"ד הרוש, שבעדות הראשונית קבע שיש "אפשרות של שימוש באמצעים פיזיים כגון סטירה, כאפה וטלטול", חזר בו ב-25/01/2010 והצהיר שלכל היותר אפשר "להסב תשומת לב בדרך של נגיעה בכף היד". ריכוז המאמץ של הפצ"ר ושל התקשורת עשה את שלו, ובסופו של יום חרץ בית המשפט את גורלם של הלוחמים לשבט. השופטת הצבאית מאיה הלר קבעה כי "חל איסור על שימוש בכוח במהלך תשאול פלשתינים... לכל היותר, במהלך תשאול, ניתן להרים את הקול תוך התקרבות לפניו של המתושאל ולאחוז בחולצתו". ההרכב שבראשות הלר הרשיע את גדסי בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות והתנהגות שאינה הולמת. את טענתו שאופי הפעולה של הכח היה מידתי, בהתחשב במשימתם לאתר מחבלים חמושים שביצעו ירי על-מנת להרוג, דחה בית המשפט. על גדסי נגזרו 65 ימי מאסר והורדה לדרגת טוראי. גם השופטת של מלול, נועה זומר, הרשיעה אותו וגזרה עליו את העונש שכבר ריצה לאחר האירוע - 64 ימי מחבוש ו-32 ימי מעצר בית. גדסי לא התייאש וערער בפני בית הדין הצבאי לערעורים. סנגורו, אל"מ אודי בן-אליעזר, דרש לזכותו בטענת "הגנה מן הצדק". הוא הביא את עדויותיהם של וירוב והרוש בשלב הראשון של המשפט מול העדות המאוחרת והוכיח כי "תוכן דבריהם השתנה ללא היכר. השכיח הפך למקרה חריג שבחריג, הפעלת כוח כלפי בלתי מעורבים לפתע הפכה לדבר אסור בתכלית וברור לכל". הוא הציג את הפערים ותהה "מה אירע כאן? מה גרם לשני קצינים בכירים לשנות את עדותם באופן כה דרסטי?!" התשובה שהוא הציע הייתה פשוטה. הוא הציג את טופס התלונה שהגיש האלוף שמני כנגד וירוב. בטופס הנזיפה צוין כי היא נובעת מכך שהקצין מסר בבית הדין עדות ש"אינה מתיישבת עם ערכי צה"ל ועם רוח צה"ל, וכי היא מעבירה מסר פסול למפקדים ולחיילים, וטומנת בחובה סכנה להחטאתם של לוחמים נוספים בביצוע פעולות פסולות נוספות". שמני הדגיש שהוא "מצפה מהקצין כי כל דרך פעולה והתבטאות בה ינקוט בעתיד תעמוד בקנה אחד עם הפקודות ועם ערכי צה"ל", והוסיף ש"דבריו גרמו נזק משמעותי לצה"ל ולחטיבת כפיר וכי עניין זה יילקח בחשבון בעת דיוני השיבוצים בעניינו של הקצין". מיד לאחר הליך הנזיפה אף יצאה הודעה מטעם דובר צה"ל שהדגישה שתיאור הדברים של וירוב "איננו מייצג את המציאות". לטענת הסנגור בן-אליעזר, ברור שלאחר הליך משמעתי כה בוטה לא היה סיכוי שווירוב ידבַּק בעדותו ויגן על לוחמיו בבית המשפט. שמני, כזכור, לא פעל על דעת עצמו. את הצעד החריף הוא נקט תוך התייעצות רצופה עם הפצ"ר מנדלבליט, והשניים אף קיבלו אישור מהיועץ המשפטי לממשלה. על-פי פסק הדין בערעור, השניים ידעו בוודאות כי להליך המשמעתי נגד וירוב עתידה להיות השלכה ישירה על משפטם של מלול וגדסי, ואף על-פי כן אצה להם הדרך להוקיע את המח"ט הסורר.