פוקויאמה דיבר על "קץ ההיסטוריה", אך היה צריך לדבר על קץ המוזיקה. זה קרה בסוף שנות ה-80. המוזיקה המערבית הפכה עיי ישימון מכורכמי סתמיות וצרוחי יבבת (להקת נירוונה היא החריגה). אפשר לומר שהפילוסוף בודריאר חזה את ההִצְטַחֵחוּת הזו כעשור לפני התרחשותה. הוא ניבא כי על התרבות המערבית ישתלטו דימויים שהם "מעבר לממשי ולמדומה", כלומר: שיבוטים תרבותיים יתפסו את מקומה של היצירה האותנטית. ואמנם, על המסך השתלטו ראפרים ויעלות-כרעיים מזמרות, כמו גם זמרות אירופיות רגישות-כמו אך אנמיות.
כך קרה שארובות טעמי נסתמו לפופ ולרוק מהונדסי השחץ ומעוקרי הרגש. כמו ניצולה מאונייה טרופה, אני חיה על רזרבות מזמנים אחרים. אך במוצ"ש נבקעה שלדת הדעה הקדומה שצמחה על חרצובות אוזניי, ולפיה רק שוטה, חירש וקטן יכול ליהנות מהמוזיקה של היום. מה שלא עשתה פתיחותי, עשה מזלי: התבייתי בטעות על מצעד להיטים של איימי ויינהאוס, זמרת יהודייה שנרצחה לפני כחודשיים בידי עצמה (סמים ואלכוהול עמדו עליה לשרתה בכך).
משהו בנוכחות הקולית והבימתית של זמרת צעירה זו (27 שנים, סופי) מזכיר את הכריזמה-אפיל של הזמרות הגדולות של פעם (ושל אי-פעם) ובראשן שירלי בייסי. בקולה ובהופעתה של ויינהאוס יש מן הפלרטוט האדיש, אולי אף פרובוקטיביות אפאתית. וגם: התרפקות מלאת בוז. מלנכוליה מגחכת. פיכחון חולמני. למשמע שיריה, רדאר הזיוף שלי לא הניד צפצוף, אך רדאר התגליות צפצף גם צפצף. חבל שזמרת מעניינת זו לא מימשה את תוכניתה לעבור גמילה בבית החולים ברזילי באשקלון.
אך איימי ויינהאוס היא רק נצנוץ בעלטה המוזיקלית שירדה על העולם. עדות לכך ניתן לראות בנהייה אחר פסקול שנות ה-60-70-80, נהייה שיש בה גם מן הנהי על 'השירים של היום'. לפני כשבועיים הוזמנתי למופע ענק של להיטי סיקסטיז המבוצעים בידי זמרים ישראלים. האמפי ברעננה היה מלא מפה אל פה. להפתעתי, על הדשא הלח ישבו לא רק פליטים ישירים מהסיקסטיז, כלומר מבוגרים מתוּלעי געגוע לבוב דילן, ג'ניס ג'ופלין, הדלתות וג'ו קוקר, אלא גם, ובעצם בעיקר, בני 20-40. הללו קיפצו בהתלהבות למשמע 'מוח חשדני' בביצועו של פבלו רוזנברג (אלביס נעדר מסיבות טכניות) ו'כאשר אתה זר' של מוריסון. כדי שחוויית הוודסטוק תהיה מושלמת, הקהל אכל להנאתו פיתות דרוזיות עם לבנה (תורים ארוכים השתרכו בדוכן הריחני).
היה משהו נוגע ללב במופע הצדקה הזה שארגנה עמותת 'פתחון לב'; בכך שאנשים ממשיכים לחלום על 'קליפורניה חולמת' ולנקוש על דלתות גן-עדן שדחפורי המודרנה אינם יכולים לו. ואולי הנוסטלגיה תשרוד גם אחרי קץ ההיסטוריה. זיכרון הדברים ירחף בחלל הנצח, האורב לנו כבר בעיתות שינה, בדידות ואהבה.
