לפני כשנתיים-שלוש הופתעתי מאוד כשידידה טובה שלי רכשה בזיל הזול הדפס מקסים של הצייר משה פרופס (1922 - 1985). נאחזתי בנוסטלגיה קדחתנית וחקרתי אותה האם יש בגלריה בחדרה הדפסים נוספים. עוד לא גמרה להשיבני וכבר הייתי בדרכי לשם, לרכוש מזכרת מקסימה מעבודתו של מורי-לשעבר האהוב. הגעתי לגלריה של ורטהיים ברחוב הרברט סמואל בחדרה, וקצר נשימה דחקתי בורטהיים לשלוף את ההדפס, להכינו לארזו ולמכרו לי. גם לא התמקחתי אתו, וכל כך הייתי להוט, שכמעט שכחתי לשלם. בעל הגלריה השתומם בוודאי על-ידי הרועדת, ועוד יותר על שאלתי החצופה, מהיכן, לעזאזל, השיג את ההדפסים? משה פרופס, צעקתי נרגש אליו, אתה לא מכיר את הצייר משה פרופס? לא שמעת עליו? הוא היה המנטור של נעורינו!
בדרכי חזרה, עם ההדפס הארוז במושב האחורי, המשכתי את שיחתי שנקטעה עם ורטהיים. משה פרופס הצייר זה שנמנה עם מייסדי קיבוץ הראל. זה שבמלחמת העצמאות שירת כקצין תרבות וצייר שלטים במפקדת חטיבת 'גבעתי' שלחמה בחזית הדרום. זה שיצא בתום המלחמה ללימודים בפריז, בירת הציור העולמי אז, ומוקד העלייה-לרגל של הציירים הישראלים הצעירים. זה שלא היה לו בעצם לאן לחזור, והוא נזכר במשורר אבא קובנר, ידידו מימי הלחימה ב'גבעתי' והזמנתו להצטרף לקיבוץ עין החורש. וכך הגיע אלינו, והיה חבר בקיבוצנו שנים אחדות. נשא אישה והוליד שתי בנות, גידל שפם עבות, וחלם, יחד עם אבא קובנר, חנוך ברטוב, פטר מירום ואמנים אחרים, על הקמת קומונה קיבוצית של אמנים.
פרופס? שאלתי במקום ורטהיים, פרופס? איזה מין שם זה?.
ממגורשי פורטוגל, השבתי לו, הדוד שלו, אהרון צבי פרופס היה עסקן חשוב בעיריית תל אביב, יריד 'הגמל המעופף', הרחוב על שמו שעל כביש חיפה וכיוצא באלה. אומנם היה יליד פולין, אבל הגיע ארצה כילד רך. הצטרף לתנועת 'השומר הצעיר', העריץ את יוחנן סימון הצייר מגן שמואל ואת הצייר המקסיקאי הגדול דייגו ריברה. ורטהיים נזכר לפתע שיש בידו גם הדפס צבעוני מרהיב משל יוחנן סימון. הוא ידע שלא אתאפק. ואמנם רכשתי גם אותו, באיזה התקף בולמוסי, מבלי לבדוק אפילו האם הוא ממוספר וחתום כנדרש. עצם המחשבה על שני ציירים אלה, אהובי נעוריי, התלויים אצלי על הקיר, בחדר הגדול, הסבה לי עונג. אבל ורטהיים סוחר התמונות עלה ארצה מבריה"מ רק בראשית שנות השבעים, ומה הוא כבר יכול לדעת על משה פרופס?
מה הוא יודע על תנועת "אופקים חדשים"? מה הוא יודע על "המופשט הלירי" של שנות החמישים? מה הוא יודע על "קבוצת העשרה" שפרופס היה חבר בה? מה הוא יודע על שלושים שנות הוראת ציור מבורכת ב"מכון אבני"? מה הוא יודע על הדמויות הססגוניות של שמעון צבר וצבי תדמור, של אורי רייזמן ואיצ'ה ממבוש? הרי רק בדרך מקרית הגיעו ההדפסים לידיו. מה הוא יודע על הריאליזם הפיוטי של ציירי הקיבוץ? מה הוא יודע על הקוו המסתלסל של פיקאסו, שפרופס אימץ לעצמו, באיוריו המקסימים ל"הגדה של פסח"? הוא לא ישב מולו בצריף המלוהט, ברגליים משוכלות, ולא בלע את סיפורי זונות פריס המרתקים שלו.
הוא לא צייר בבית-האריזה הישן שלנו, שעל דלתותיו מרח מישהו באותיות צבע ענקיות "חבר, צייר או כייר - ולא, את רגליך פזר!". מה יודע 'עולה חדש' כמו ורטהיים, שעלה ממוקצ'בו-מונקץ', שבאוקראינה המערבית, על מכנסיים קצרים המקופלים כמה פעמים, עד שהכיסים מידלדלים החוצה? מה הוא יודע על גרביים לבנות המונחות על הסנדל בנוסח "פלמ"חי"? מה הוא יודע על קבוצת נערים ונערות, המדדים אחרי המורה הנערץ שלהם לציור, לגלריה שבקומה השנייה, "מקרא סטודיו" היה שמה, שבכיכר מגן דוד בתל אביב? שנשימתם נעצרת אל מול הרפרודוקציות של פאול קליי?
כשנה לאחר מותו המוקדם הוזמנתי גם אני להיות בין זוכריו ומזכיריו. בקיץ הלוהט של 1986 התכנסו מוקירי זכרו במכון אבני שבשכונת התקווה. התרגשתי בדברי עליו. הזיכרונות הציפו אותי. אהבתי את האיש. אבל משום מה דווקא סיפורי הזונות המפולפלים שלו, מפריס, הם שעלו על שפתיי. בתום דבריי ניגש אליי מורה נזעם מהמכון, צייר ידוע, שלמה ויתקין דומני היה שמו, והתנפל עליי בחרפות וגידופים. זה מה שאתה זוכר? צעק עליי, רק את סיפורי הזונות שלו? תתבייש! ואת אלה היית צריך להזכיר דווקא הערב? ומה עם אמנות הציור שלו? ומה עם האור הלבן, המצרי, שגילה? ומה עם הצבעים שהמציא? חרפה ובושה!
שנים רבות חלפו מאז, ודמותו של משה פרופס כבר החלה להיטשטש מעט. הדור הוותיק שזוכרו מתמעט והולך. והדורות הצעירים לא זכו כלל להכירו. עד שבא גילוי ההדפסים בחנות המסגרות של ורטהיים בחדרה והעלה מחדש את דמותו של משה בזיכרוני. דמותו של המורה פורץ הגבולות, מרחיב עולמנו הפרובינציאלי, האיש שקסם לנו בפשטותו ובאמונתו בארץ ובאמנות. מה יש בהדפס?
כרגיל, המוטיב האהוב עליו מציוריו הראשונים. הגננת בקיבוץ וארבעת הילדים מההולכים אחריה ואיתה. אותה הגננת ואותם הילדים, רק שהאור לבן כולו, והם ניצבים בתנוחה מצרית קדומה, צדית ומתוחה, בלתי אפשרית הייתי אומר. אותו האור, היה נוהג פרופס לומר, האיר לציירים המצרים הקדמונים ומאיר לנו היום. וכשאני מסב בכורסתי, אל מול ההדפס שלו, שבים ועולים אלי ימי הנוער המבטיחים, חלומותיי על אמנות, הקיבוץ הנכסף כקומונה של אמנים. ואני שומע את הערתו, כשהוא חולף ליד הבד שלי, בשיעור הציור, "לא נורא, תאמין לי, לא נורא. תמשיך, עוד יצא ממך משהו פעם".
